כפי שראינו בחלק הראשון בסדרה, העיסוק בהיפנוזה עבר תהפוכות רבות לאורך ההיסטוריה. אנשים שונים בחנו את התופעה מזויות שונות, השתמשו בה לצרכים שונים וניסו להסביר אותה במונחים שונים. הנה כמה נסיונות מודרניים להגדיר בקצרה במה המדובר.

נסיונות הגדרה

[מקור] חוויה ותגובה היפנוטית נוטות לערב:

• Absorption (שקיעה) – מצב של ריכוז או קשב ממוקדים.
• Dissociation (דיסוציאציה, התנתקות) – מצב בו התפישה של הסביבה החיצונית מצטמצמת.
• Suggestibility (סוגסטיביליות) – היכולת להגיב באופן לא רצוני לתקשורת מילולית או לא מילולית.

חוק ההיפנוזה בישראל מגדיר היפנוט: "פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעתו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו או בהתנהגותו."

[מקור] היפנוזה היא מקבץ טכניקות שנועדו להגברת ריכוז, הפחתת הסחות דעת והגברת הענות לסוגסטיות לשינוי מחשבות, רגשות, התנהגות ומצב פיזיולוגי. היפנוזה אינה סוג של פסיכותרפיה. היא גם לא טיפול בפני עצמו, אלא תהליך שיכול לסייע בתרפיות וטיפולים מסוגים שונים.

בניגוד לתפישה שגויה נפוצה, לפיה היפנוזה היא מצב לא מודע שדומה לשינה, המחקר העדכני מראה כי המהופנט ער לחלוטין, מגיב ביתר שאת לסוגסטיות, וחווה מיקוד קשב שמלווה בשלווה. המודעות לגירויים סביבתיים פוחתת.

Irving Kirsch מתאר את ההיפנוזה כפלצבו ללא מירמה, כלומר, שיטה לשימוש בתגובת הפלצבו והעצמתה באופן גלוי.

סוגסטיות

סוגסטיות הן הוראות לחוות את העולם בצורה מסויימת.

מהפנטים משתמשים בסוגסטיות כדי להשפיע על מה שהאדם חושב או מרגיש. ידוע כי הרבה מהאפקטים המעניינים שמיוחסים להיפנוזה מקורם, למעשה, בסוגסטיות. סוגסטיות שונות מהוראות רגילות בכך שתגובה "מוצלחת" נחווית ע"י המטופל כאילו ההוראה מתבצעות באופן אוטומטי, לא רצוני וללא כל מאמץ. למשל, אם הסוגסטיה היא שהיד נעשית קשיחה כמו מוט ברזל, התחושה היא כי היא אכן נהייתה קשיחה, מעצמה. המהופנט לא חווה זאת כמשהו שהוא החליט לעשות, כלומר, הוא לא מאמץ את ידו באופן רצוני.

הדעה הרווחת היא כי מצב היפנוטי מסייע ומעצים את התגובתיות לסוגסטיות. יחד עם זאת, אנשים יכולים להגיב לסוגסטיות גם ללא תהליך היפנוזה מקדים.

סוגסטיות מלוות בד"כ בדימויים חזותיים, אבל האפקטים הבאים יכולים להיות מושגים גם בלעדיהם:

• הרפייה (למשל – "אתה נעשה רגוע יותר ויותר ככל שהזמן חולף")
• הרמת זרוע (למשל – "אתה עשוי להבחין שהזרוע שלך נעשית קלה ומתחילה לרחף למעלה באויר")
• שיכוך כאב (למשל – "שים לב כיצד התחושות שלך ברגל מתפוגגות. הרגל שלך נעשית חסרת תחושה")
• שיכחון – אמנזיה (למשל – "כשתתעורר לא תזכור דבר ממה שקרה במהלך הטיפול")
• סוגסטיה שלאחר היפנוזה (למשל – "מאוחר יותר, כשאמחא כף, תגרד באפך")

אתם מוזמנים להתנסות בסוגסטיה ללא היפנוזה:

תהליך ההיפנוזה

תהליך היפנוזה אופייני מתחיל בשלב הכנה שנקרא השראה היפנוטית (hypnotic induction). קיימות טכניקות רבות להשראה היפנוטית, שאחת מהן, לדוגמה, היא מיקוד עיניים בנקודת התקבעות מוגדרת, והתרכזות בקולו של המהפנט. המהפנט ממשיך בסוגסטיות להירגעות נוספת, מיקוד קשב ועצימת עיניים.

אפשר להגדיר שהאדם נכנס לשלב טראנס היפנוטי אם הוא במצב של קשב ממוקד, לא מגיב לגירויים סביבתיים ושקוע בפעילות כלשהי, דימוי או תחושה.

לאחר מכן נעשית עבודה טיפולית תוך שימוש בסוגסטיות מילוליות או לא-מילוליות.

בסוף התהליך ניתן לתת סוגסטיה פוסט-היפנוטית המאפשרת לאדם להשתמש במה שנלמד במהלך ההיפנוזה גם מחוץ להקשר הטיפולי, כמו למשל סוגסטיה לשים לב יותר לגירוי מסוים ביומיום, או לבצע דפוס פעולות מסוים במצבים ספציפיים (כמו פוביה או כאב) בהם הוא נתקל לאחר ההיפנוזה. לסיום מבוצעת דה-היפנוטיזציה לשם הוצאה של האדם מהטראנס ההיפנוטי והחזרתו למצב התודעה הרגיל ולעולם המציאות.

מהפנטים רבים מקשרים בין מצב היפנוטי לחוויות יומיומיות שכולנו חווים באופן ספונטני, כגון:

–  "הליכה לאיבוד" במחשבות, או חלימה בהקיץ.
–  שקיעה מוחלטת בספורט, קריאה, האזנה למוזיקה וכד'.
–  נהיגה למרחקים ארוכים בלי לזכור כלל את הדרך.

כמה זמן נדרש כדי להפנט מישהו?

קיימת שונות גדולה מאדם לאדם. לעיתים זה יכול לקחת דקות ספורות, ולעיתים ידרש זמן רב לכך. מרגע שאדם הצליח להיכנס למצב ההיפנוטי פעם אחת, הפעמים הבאות תהיינה קלות ומהירות הרבה יותר.

ניתן לזרז במידה ניכרת את הכניסה להיפנוזה לאחר ההצלחה הראשונה אם "שותלים" סוגסטיה פוסט-היפנוטית לכך. כך למשל, בזמן שהאדם מהופנט בפעם הראשונה, המהפנט יכול להורות לו לזכור את המצב בו הוא נמצא, ולחזור אליו במהירות בכל פעם שישמע אותו מוחא כף ואומר מילה מסוימת. טכניקה כזו יכולה לקצר את זמן הדרוש לכניסה להיפנוזה בפעמים הבאות לכדי שניות ספורות! תהליך ההשראה מוחלף למעשה ברפלקס (מותנה) לא מודע.

איך בודקים מה מידת היכולת של אדם להיות מהופנט?

בשנת 1959 פותחה "סקאלת סטנפורד לרגישות היפנוטית". הסקאלה כוללת 12 משימות סוגסטיה אשר ניתנות לאחר שלב ההשראה ההיפנוטית. סקאלה זו (או וואריאציות דומות לה) נמצאת בשימוש עד היום כדי לקבוע את המידה בה אדם מגיב להיפנוזה.

משימות הסוגסטיה מתוכננות כך שיכסו טווח רחב של תחומים. חלקן מוטוריות וחלקן קוגניטיביות (תפישתיות או תחושתיות), ובכל סוג יש תת חלוקה למשימות חיוביות ושליליות. סוגסטיה מוטורית חיובית תהיה למשל "ידך מתרוממת מעצמה", בעוד סוגסטיה מוטורית שלילית תהיה למשל "את לא יכולה לפקוח את עיניך". סוגסטיה קוגניטיבית חיובית תהיה למשל "אתה רואה לפניך את חברך הטוב", ואילו סוגסטיה קוגניטיבית שלילית תהיה למשל "איבדת את חוש הריח".

התגובות לכל אחת מהסוגסטיות הללו מקבלת ציון לפי מדדים התנהגותיים אובייקטיביים – לאיזה מרחק עלתה היד, האם המטופל הכחיש כי הוא רואה את החפץ לפניו, וכד'. במקרה של "אי הרחה" למשל, מעבירים בקבוקון אמוניה מתחת לאפו של המטופל. אם אין תגובה, האדם נחשב כמגיב טוב מאוד להיפנוזה. אם לעומת זאת הוא מעווה את פניו ונרתע, הוא לא מגיב טוב.

(פרטים נוספים על הבדיקות שמתבצעות במבחן זה אפשר למצוא כאן. דוגמאות לתסריטים מפורטים של התהליך אפשר למצוא כאן).

מה התפלגות הרגישויות להיפנוזה בקרב האוכלוסיה הכללית?
כ-80% מהאוכלוסיה מקבלים ציוני ביניים במבחנים אלה, 10% מהופנטים בקלות, 10% בקושי רב ומעטים – כלל לא.

מהאמור לעיל, די ברור שיש בעית מעגליות בהגדרת ההיפנוזה ומדידתה. במידה רבה היפנוזה מוגדרת למעשה ע"י הבדיקות שמודדות אותה: היפנוזה היא השם שניתן לאופני התנהגות מסוימים, ואלה שמתנהגים באופנים הללו מקבלים ציון גבוה במדד הרגישות שלהם להיפנוזה. הדבר דומה להגדרת IQ, שהיא בסופו של דבר "מה שמבחן ה-IQ  בצורתו הנוכחית בודק".

במה תלויה מידת התגובה להיפנוזה?

היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט, הרבה יותר מאשר של המהפנט. לא נמצא כמעט שום קשר לגילו, מינו, רמת ניסיונו של המהפנט או לטכניקה הספציפית בה השתמש.

בנוסף, הצלחת ההיפנוזה אינה תלויה במוטיבציה של המהופנט או ברצון עז מצידו להתהפנט. אנשים שמגיבים חזק להיפנוזה יהופנטו בקלות במגוון תנאים, ואילו אלה שאינם מגיבים לא יצליחו להתהפנט, לא משנה עד כמה ירצו. (גישה שלילית וציפיות שליליות יכולים לעומת זאת להפריע להיפנוזה. נדבר על כך גם כשנעסוק ב"היפנוזה בכפייה").

תגובתיות האדם להיפנוזה נשארת די קבועה לאורך חייו (ילדים קטנים כמעט שאינם מגיבים להיפנוזה, היכולת מגיעה לשיא בסיום גיל ההתבגרות ויורדת מעט בגילאים מבוגרים).

נמצא כי תאומים זהים מקבלים ציונים דומים לגבי רגישות להיפנוזה, בעוד שלא נמצא קשר כזה בין תאומים שאינם זהים, מה שמצביע על מרכיב גנטי לתופעה.

מהן תכונותיו של המתהפנט בקלות?

מאז פיתוח המדדים הסטנדרטיים לרגישות להיפנוזה, חיפשו החוקרים תכונות אישיות נוספות שעשויות לנבא מה תהיה רגישות של אדם מסוים להיפנוזה.

מחקרים הראו, אולי במפתיע, כי היכולת להתהפנט אינה קשורה למאפיינים אישיותיים כמו פתיות, היסטריה, אמון, אגרסיביות, כניעות, אינטליגנציה, קונפורמיות חברתית, נטייה להשתכנע בקלות או יכולת עמידה בהשפעות חברתיות אחרות.

התכונה שכן נמצאה קשורה היא absorption – היכולת לשקוע בפעילויות כמו קריאה, שמיעת מוזיקה או חלימה בהקיץ.

Deirdre Barrett הבחינה במחקריה בין שני סוגים של מהופנטים בקלות: הפנטזיונרים והדיסוציאטיבים. הפנטזיונרים הם אלה ששוקעים בקלות בפעילויות, חוסמים בקלות הסחות דעת סביבתיות, מבלים זמן רב בחלומות בהקיץ, מדווחים על חברים דמיוניים בילדותם וגדלו בבית בו ההורים עודדו משחקי דמיון. הדיסוציאטיבים לעומתם חוו לעיתים קרובות התעללות בילדותם או טראומות אחרות, למדו לברוח למצב של חוסר תחושה ולשכוח אירועים לא נעימים. כשהם מדווחים על חלימה בהקיץ הם מתארים בריחה לריק ולא דמיונות עשירים.

Barber, אחד מחוקרי ההיפנוזה המובילים בעשורים האחרונים, גיבש בשנים האחרונות דעה שונה ופרובוקטיבית למדי. לדעתו שני הסוגים לעיל הינם המיעוט בקרב המגיבים טוב להיפנוזה. קבוצה שלישית, ועיקרית לדעתו, הם אלה שפשוט "משחקים" כאילו הם מהופנטים, והם "המצאה" של מהפנטי הבמה וחוקרי היפנוזה מודרניים, שהיתה להם מוטיבציה חזקה שהיפנוזה "תעבוד" על מספר רב בהרבה של נבדקים יחסית למה ששתי קבוצות המגיבים האחרות מסוגלות לספק.

על יחסי מהפנט מהופנט

העובדה כי היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט הרבה יותר מאשר של המהפנט, מביאה לתובנה כי למעשה כל היפנוזה היא היפנוזה עצמית. המהפנט לא מהפנט את האדם, אלא רק משמש כמנחה או מדריך שתפקידו לעזור לאדם להגיע למצב של היפנוזה בעצמו.

למרות שנדרשים אימון וניסיון רבים להשתמש בהיפנוזה באופן נכון בפרקטיקה הטיפולית, מעט מאוד נדרש כדי להצליח "להפנט" בפועל. מעבר ליכולת של המהפנט ליצור קשר טוב עם המטופל, הגורם המרכזי שקובע את התגובה ההיפנוטית הוא היכולת של המטופל להכניס את עצמו למצב זה. בנוסף, נדרש אמון בין המהפנט למהופנט כדי שזה "יזרום" עם התהליך.

מה הקשר בין סוגסטיות לבין היפנוזה?

סוגסטיות היפנוטיות הן סוגסטיות שניתנות בהקשר של היפנוזה, כלומר לאחר השראה היפנוטית. אנשים רבים מגיבים טוב יותר לסוגסטיות כשהם מהופנטים, אך יחד עם זאת לא הכרחי לעבור את שלב ההשראה ההיפנוטית בכדי שסוגסטיות תהיינה אפקטיביות.

מהי אם כן היפנוזה? האם זו מצב שונה איכותית או רק כמותית מהענות לסוגסטיות? אם איכותית – במה בדיוק מתבטא ההבדל, ואם כמותית – עד כמה מועצמות הסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית?

שאלות אלה עוררו מחלוקות וויכוחים נוקבים בין חוקרים שונים לאורך ההיסטוריה. Barber הצליח לייצר "חירשות היפנוטית", "עיוורון היפנוטי", אילחוש היפנוטי וכד' ללא שהיפנט כלל. הוא פשוט ביקש מנבדקים חדורי מוטיבציה להתעלם מגירויים חושיים מסויימים. Orne הראה כי נבדקים שאינם מהופנטים יכולים לבצע את כל אותם מעללים "על אנושיים" שמבצעים המהופנטים ואף להתעלות עליהם.

אנשים יכולים לעבור ממצב רגיל למצב היפנוטי ללא שהם מרגישים שונה וללא סימנים שצופה חיצוני יכול להבחין בהם.

Weitzenhoffer מנסה להסביר איך יודעים שמישהו מהופנט. לדבריו אין דרך משביעת רצון או תשובה אחת לכך, היות ואנשים שונים חווים היפנוזה בדרכים שונות. אפילו המומחים לא תמיד יכולים לומר אם מה שהם רואים הוא אכן היפנוזה. מהפנטים מקצועיים הוטעו לא פעם ע"י נבדקים שזייפו היפנוזה (גם כאלה שמעולם לא הופנטו בעבר או לא קבלו כל הדרכה כיצד לזייף).

Kirsch הוא מהמובילים העכשוויים של הקו שסבור כי אין הבדל מהותי בין הענות לסוגסטיות לבין מה שמכונה היפנוזה. קירש מצא מתאם גבוה מאוד בין ציוני ההענות לסוגסטיות היפנוטיות ולא היפנוטיות, וטוען כי סקאלות הרגישות להיפנוזה מודדות למעשה את ההיענות לסוגסטיות, בלי קשר להיפנוזה.

במאמר מאוחר יותר (2001) בודקים קירש וברפמן (Braffman) עד כמה מתעצמת ההיענות לסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית. מסתבר כי השינוי קטן למדי ומתבטא בעליה של ציון אחד או שניים בסקאלת הרגישות להיפנוזה (כ-10%-20%). החוקרים מציעים להגדיר את רמת הרגישות להיפנוזה כהפרש שבין הענות הנבדק לסוגסטיות עם השראה היפנוטית, לבין היענותו לסוגסטיות ללא השראה היפנוטית.
לטענתם, ההבדלים הבין-אישיים ברמות הרגישות ההיפנוטית מוסברים במלואם ע"י הבדלים בהיענות לסוגסטיות לא היפנוטיות (בתוספת רכיבים של מוטיבציה, ציפייה, וכד'), כלומר, אין משמעות למצב ההיפנוטי כמצב נפרד.

כוחה של מילה

המחקר הבא לקח את הדברים אל הקצה. הוא בדק את ציוני הסוגסטיביליות של שתי קבוצות נבדקים, לפני ואחרי השראה היפנוטית. לקבוצה אחת נאמר כי הם עוברים תהליך "היפנוזה" ואילו לקבוצה השנייה נאמר כי הם עוברים תהליך "הרפייה". שתי הקבוצות עברו אותו תהליך השראה היפנוטית בדיוק (תוך החלפת כמה מילים בתסריט משורש "היפנוזה" לשורש "הרפייה").

השינוי במידת התגובה לסוגסטיות היה קטן כאשר התהליך כונה "הרפייה" אך מאוד משמעותי כאשר כונה "היפנוזה". ההבדל היה רק בכותרת שניתנה לתהליך!

תוצאות המחקר מתיישבות עם מה שידוע למטפלים ולחוקרים כבר זמן רב – שאין הכרח בתהליך השראה היפנוטית מאוד מסובך בכדי לייצר חוויות כמו הזיות, שיכחון ואילחוש כאב – בהצביען על כך שהמרכיב המשמעותי ביותר בהשראה הוא עצם ציון העובדה שמדובר בהיפנוזה.

*

בחלק הבא נבדוק לעומק את אחד המיתוסים המפורסמים ביותר לגבי ההיפנוזה: היכולת לשלוט באמצעותה במחשבותיו ומעשיו של אדם אחר. האם ניתן להפנט אנשים ללא ידיעתם? בניגוד לרצונם? האם ניתן לגרום למהופנטים לעשות מעשים שלא היו עושים במצב רגיל?

* תודה לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, ולעפרה מהודר, בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, על הערותיהם המקצועיות לרשומה זו.

לשאר חלקי התחקיר:

• היפנוזה – המסע מתחיל
• מה זו בעצם היפנוזה?
• היפנוזה בכפייה
• היפנוזה ושיכוך כאבים
• היפנוזה לשיפור יכולות, גמילה מהתמכרויות וחיות אחרות
• מופעי היפנוזה
• היפנוזה – המפתח לזיכרון מושלם?