ברשומה הראשונה בנושא ראינו כיצד יש בכוחן של ציפיות להעצים או לשנות חוויות טעם, ראייה, שמיעה ואף הנאה אומנותית ותפקודים קוגניטיביים גבוהים. אך ציפיות לא עוצרות בזוטות של חיי היום-יום. מיד נראה כיצד הן מסוגלות לגרום לנו לחוות חוויות "רוחניות" ועל-טבעיות מפעימות.

קסדת ההפתעות

ברשומה "הזיות בהזמנה" פגשנו את "קסדת האלוהים", ואי אפשר שלא להזכירה שוב בהקשר זה. הקסדה יוצרת שדות מגנטיים חלשים באזור האונות הרקתיות של החובש אותה. אחוז גבוה מהנבדקים שחבשו את הקסדה תיארו תחושות מיוחדות שכללו התעלות רוחנית, תחושת אחדות עם היקום, אקסטזה, חוויה חוץ־גופית, תחושה שמישהו ניצב מאחוריהם ומתבונן אל נשמתם, והיו אף שהגדירו את תחושתם כשהייה במחיצת אלוהים.
פרסינגר, החוקר שקנה לו פרסום רב בזכות אותה קסדה, היה משוכנע כי אותם שדות מגנטיים הם הגורמים לחוויות המוזרות. אך עד מהרה הסתבר כי המציאות מוזרה אפילו יותר.

קבוצת חוקרים שוודים פקפקו במסקנותיו של פרסינגר. הם חזרו על הניסויים, אך בהבדל אחד משמעותי: שימוש בפרוטוקול סמיות כפולה (double blind). במהלך הניסוי נותרו כמחצית מהנבדקים עם קסדה כבוייה, מבלי שאף אחד מהם או מהחוקרים ידע עבור מי הופעלו השדות המגנטיים ועבור מי לא. התוצאות היו מפתיעות. אנשים רבים חוו חוויות מיסטיות, אך לא נמצא כל קשר בין הדיווחים לבין הפעלת השדות המגנטיים. חובשי הקסדה שלא הופעלה חוו לא פחות חוויות מחובשי הקסדה הפעילה! במילים אחרות, מדובר כאן בחווית המצופה בלבד.

שאלוני אישיות שהנבדקים מילאו לפני הניסוי הצביעו על מתאם ברור: נבדקים בעלי רמת סוגסטיביליות גבוהה (ניתנים להשפעה בקלות) וכאלה שמחזיקים בגישות רוחניות היו בד"כ אלה שחוו את החוויות המיוחדות.

משדר הריחות המהפכני

ב-1977 ביצע החוקר Michael O’Mahony ניסוי מסקרן בתוכנית טלויזיה של ה-BBC. הוא הכניס לאולפן מכשיר אלקטרוני מוזר למראה שמשתמש בספקטרוסקופיית ראמן, כדי לשדר ריחות באמצעות צלילים. הוא הכריז כי הריח שהוא עומד לשדר לצופים יהיה ריח כפרי אופייני כלשהו (לאחר ציחקוקים מהקהל הבהיר כי לא מדובר בריחות רעים). הושמע צליל במשך 10 שניות וטלפונים החלו לזרום ממאות צופים שחשו בריחות שונים ומשונים. רובם דיווחו על ריחות חציר, דשא ופרחים. כמה הריחו זבל וחומרי דישון. היו לא מעטים שדיווחו כי לקו בהתקפי קדחת-השחת, עיטושים וסחרחורות.

כל הסיפור היה מתיחה אחת גדולה, שמטרתה היתה לבדוק את השפעת הסוגסטיה על חוש הריח.

מייקל חזר על הניסוי ברדיו, אז הושמעו שני צלילים נפרדים ושקט קצר שהוסבר כצליל שנמצא מעל סף השמע האנושי, אך עדיין אפקטיבי. ריחות הורגשו ע"י המאזינים בכל שלושת המקרים…

מריחות לרוחות

ארמון Hampton Court נחשב כאחד מהאתרים היותר רדופי-רוחות באנגליה. אנשי צוות הארמון ומבקרים מדווחים על ארועים חריגים רבים שמתרחשים באזוריו השונים. ריצ'ארד וויזמן ושות' החליטו לבדוק במה המדובר.

בטרם יצאו לשטח, השיבו למעלה מ-600 מתנדבים על שאלונים לגבי מידת האמונה שלהם ברוחות רפאים, תופעות מוזרות שחוו בעבר והמידה בה יחסו תופעות אלה לרוחות רפאים. אלה שהאמינו ברוחות דיווחו על מספר רב יותר משמעותית של חוויות מוזרות בהשוואה ללא מאמינים, והם גם נטו ליחס חוויות אלה לרוחות-רפאים הרבה יותר מאשר הלא מאמינים.

אז הגיע החלק הפיקנטי בו יצאו כולם לשוטט ברחבי הארמון, באזורים ששמם יצא לשמצה כרדופי-רוחות במיוחד. כצפוי, דיווחו המאמינים על מספר רב יותר של חוויות יוצאות דופן מאשר הלא מאמינים ויחסו אותן משמעותית יותר לפעילות רוחות רפאים.

אבל מי יודע, אולי אנשים מסוימים באמת קולטים מסרים מהעולמות שמעבר ולכן מאמינים בתופעות על-טבעיות, ולא ההיפך – חווים מפגשים דמיוניים עם רוחות רפאים בגלל אמונותיהם? מה קדם למה – הביצה או התרנגולת? (מתאם אינו מוכיח סיבתיות).

כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה, ביצע James Houran את הניסוי האלגנטי הבא. הוא אסף 22 איש וביקש מהם לשוטט במבנה תיאטרון נטוש שלא יוחסה לו שום פעילות על-טבעית. המשתתפים חולקו באקראי לשתי קבוצות שוות. לאחת מהם סיפר כי המקום נמצא בשיפוצים, ואילו לשניה סיפר כי למקום מיוחסת פעילות ענפה של רוחות-רפאים. הקבוצה השניה דיווחה על שלל תחושות וחוויות מוזרות בעוד הקבוצה הראשונה לא דיווחה על שום דבר חריג. כמה צ'יזבטים עשו את כל ההבדל בחוויה.

במחקר אחר שזכה לשם המקורי "יומן ארועים של בית לגמרי לא רדוף רוחות", ביקש Houran מזוג נשואים צעירים לנהל יומן בו יציינו כל ארוע חריג שיתרחש בביתם במהלך 30 הימים הבאים. לבני הזוג סופקה רשימה של ארועים שעונים על ההגדרה "חריגים", רשימה שכללה תופעות חושיות שונות, תחושה של "נוכחות", רגשות עזים, תנועת חפצים בלתי מוסברת ותפקוד בלתי סדיר של מכשירים.
לא פחות מ-22 ארועים חריגים דווחו במהלך תקופת הניסוי, ארועים שכללו תפקוד לא תקין של הטלפון, שמיעת מילמול מסתורי של שמם ותנועות מוזרות של מסכת וודו שהיתה מונחת על המדף.

מעגל הקסמים של חווית המצופה

לא נדרש הרבה בכדי להתניע את מעגל הקסמים. זרע אמונה קטן או ארוע מקרי יכולים להספיק. צפיה בסרט אימה, שהות במקום שידוע כ"רדוף רוחות", סיפור על חוויה מוזרה מפי קרוב משפחה או טענה של מיסטיקנית כי ביתנו נגוע ברוחות רעות – כל אחד מאלה די בו כדי לגרום לנו להתחיל לחוות דברים מוזרים, כפי שהדגימו הניסויים לעיל.

ברגע שחווינו משהו חריג אנחנו מיד מפרשים אותו כחיזוק לאמונה המקורית. אנחנו נעשים דרוכים וערניים יותר לסביבה, מבחינים בתזוזות ורחשים אליהם לא שמנו לב עד היום ומפרשים אותם כסימנים לפעילות על-טבעית, מה שמגביר את האמונה שלנו עוד יותר, ולפיכך את הציפיה כי ארועים נוספים מסוג זה יתרחשו, והציפיה בתורה מכתיבה את החוויות העתידיות והפרשנות שניתן להן, וחוזר חלילה. בשלבים מתקדמים כבר אין צורך בארועים חיצוניים שיזינו את מעגל הקסמים, אנו עלולים להתחיל להזות.

התחושות שנלוות ומזינות מעגל קסמים כזה יכולות להיות חיוביות (למשל "המחשבות שלי יוצרות מציאות") או שליליות (למשל "הבית שלי רדוף רוחות"). כך או אחרת, בין אם מדובר בתחושת התרוממות רוח או בתחושת פחד וחרדה, מדובר בתהליך ספירלי מתעצם בו האדם החווה הולך ומתנתק יותר ויותר מהמציאות.

ומניסויים פסיכולוגיים נעבור אל החיים האמיתיים, אל מקרה שמדגים יפה את מעגל הקסמים של חווית המצופה.

המשפחה שברחה מביתה

בנובמבר 2003 הגיעו מים עד נפש. טום ומוניקה ברחו מביתם יחד עם בתם בת השנתיים, וכבר שבועיים הם גרים אצל הוריה של מוניקה. נואשים, הם פנו לעזרה לארגון הספקנים CSI. חוקר העל-טבעי המדעי בנג'מין רדפורד הגיע לבדוק את המקרה ומספר על כך בפרוטרוט בספרו Scientific Paranormal Investigations.

התופעות המוזרות החלו כמה חודשים קודם לכן, והן הלכו והתגברו. הראשון ששם לב לדברים מוזרים היה טום. הוא הרגיש משהו טופח קלות על קרסולו כשהיה בשלבי הרדמות, או כבר ישן. אם היה מתעלם מכך זה היה מחמיר עד כדי בעיטה שגרמה לו להרגיש תזוזה בכל גופו. כשהיה מנסה להרדם שוב, הבועט המסתורי היה תוקף מחדש. בכמה מהפעמים הוא זינק מהמיטה, הדליק את האור ונחרד לראות מעין שקע בקצה המיטה, כאילו איזו נוכחות בלתי נראית ישבה שם.

התופעות הופיעו קצת לפני "ליל כל הקדושים". לאחר שטום חלק את העניין עם זוגתו מוניקה, העניינים הדרדרו במהירות.

מוניקה החלה לבדוק את הנושא, קראה ספרים אחדים על בתים רדופי-רוחות ולמדה על התסמינים האופייניים: נקודות אור מוזרות בצילומים, אזורים של קור בלתי מוסבר, לחשושים מוזרים בהקלטות וכד'.

ואכן, בני הזוג הבחינו באזורים קרים בקומה השניה, כאילו החימום לא עובד שם. "זה מוזר, כי אויר חם הרי עולה למעלה דוקא. הבית מבודד היטב, וכל החלונות מכוסים מבחוץ ביריעות פלסטיק" הסביר טום.

בשלב כלשהו מישהו הציע לטום לצלם את הבית בלילה, ולבדוק אם משהו מתגלה בתמונות. ואכן, בתמונות אחדות נראו נקודות אור או כתמים מטושטשים, ובאחת מהן נראו מעין פני שד משתקפים משולחן הזכוכית שבסלון ביתם!

טום סיפר כי החתול והכלב שלהם מתנהגים מוזר כשהם מתקרבים לחדר השינה. הם מסרבים להכנס לתוכו ובוהים באזורים ריקים בחדר כאילו הם מתבוננים במשהו בלתי נראה. לטענתו של טום הם מתנהגים כך רק בחדר הזה.

בתם בת השנתיים ספרה להם שראתה מפלצות: "היא מבועתת. היא לא מוכנה לעשות כלום חוץ מאשר לשבת על הכסא הזה, ולא לזוז… ואומרים שילדים וחיות רגישים יותר לקלוט רוחות רפאים". מוניקה מאשרת: "הילדה לא מוכנה לרדת מהספה. היא אומרת – 'לא אמא, אני מפחדת. אני רואה מפלצות או כלבים, או צפרדעים'. לפעמים היא מתעוררת באמצע שינה חזקה ואומרת שהיא רואה מפלצות".

גם צלילים מוזרים פוקדים את הבית. במהלך הלילות נשמעים לעיתים קרובות צעדים וחריקות בגרם מדרגות-העץ הישן שבביתם. לחישות ותקתוקים מוזרים נשמעים בטלפון האלחוטי וצלילי פסנתר ומוזיקת מטאל מרוחקים מגיעים לעיתים לאזניהם – עוד תופעה שאין להם הסבר עבורה היות ולאף אחד משכניהם אין פסנתר, וגם "בלתי סביר שבשכונה שלהם (שרוב תושביה מבוגרים) מישהו שומע מוזיקת מטאל".

טום (שקיבל חינוך קתולי) הזמין כומר מקומי לערוך טקס גירוש שדים בבית, אך ללא הועיל. התופעות רק התגברו.

באחד הלילות הניחו בני הזוג מכשיר הקלטה קטן בקומה השנייה של ביתם. הם ישבו בקומה התחתונה בדממה ולא שמעו דבר. אך כשהקשיבו לקלטת הזדעזעו לשמוע בה נביחת כלב וקול מרוחק שאומר משהו כמו "איתן, אני אספר לו". הקלטה זו היתה הקש ששבר את גב הגמל. טום היה מפוחד עד מוות. הוריה של מוניקה השתכנעו סופית שהבית רדוף רוחות והמשפחה ברחה מן הבית ועברה לגור אצלם.

פסיכי (psychic) מקומי איתו התייעצו בני הזוג אישר את נוכחותה של רוח-רפאים בביתם. זה כמובן לא הקל על מצוקתם. "אם מישהו היה בא ואומר לי שיש רוח רפאים בביתו, לא הייתי מאמינה לו בחיים, עד שעברתי מה שעברתי בבית שלי. אנחנו רק רוצים לחזור לגור בבית".

מכסח השדים הספקן מגיע

בשלב זה נכנס לתמונה בנג'מין רדפורד. מצוייד במצלמה, מכשיר הקלטה, פנס, מחברת ומוח חקרני בלבד, החל לחקור את הפרשה. אל תצפו לסצנות מסמרות שיער. בסופו של דבר, שום דבר מרגש לא התרחש שם.

בנג'מין ביקר בביתם כמה וכמה פעמים ושהה שם שעות רבות, הן בשעות היום והן בשעות הלילה. למרות נסיונות רבים, שום צלילי חריקה או צעדים לא נשמעו בזמן שהותו שם, למעט פעם אחת בה נשמעו חריקות משונות שדמו לרעש גירוד ציפורניים על משטח מתכתי. התעלומה נפתרה תוך דקות אחדות – אחת השכנות גירפה את שביל האספלט הסמוך לביתם…

כשנכנס בנג'מין עם החתול שלהם לחדר המקולל לא נצפתה כל תגובה חשודה. להיפך, החתול התחכך ברגליו כשהוא מגרגר בהנאה.

השד שנראה בצילום התברר להיות השתקפות של מנורת הקריאה בשולחן הזכוכית. המוח האנושי מתמחה בזיהוי פנים, ועושה זאת באופן בלתי נשלט גם עבור גירויים שאין שום קשר אפשרי בינם לבין פנים אמיתיים.

כשבחן את ההקלטה הגורלית, הבחין ברעשים סביבתיים אופייניים וברישרוש מתמיד של מנוע הטייפ. מאידך, לא הצליח לאתר שום דבר שנשמע כמו המשפט "איתן, אני אספר לו". גם מומחה אודיו שבדק את הקלטת לעומק לא הצליח להבחין בשום דבר חריג. המשפט פשוט לא היה מוקלט שם.
כדי להסיר ספק אחרון מנושא זה ארגן בנג'מין ניסוי פשוט. הוא חזר והציב את הטייפ במרומי גרם המדרגות כשהוא מופעל וביקש ממוניקה לשבת בסלון (במקום בו ישבו בני הזוג בזמן הארוע המקורי). במקביל יצא עם טום אל מאחורי הבית, שם ניהלו שיחה קצרה. כשנכנסו הביתה בחנו בסקרנות את ההקלטה. בעוד שמוניקה לא שמעה דבר מהסלון, בהקלטה נשמעו בבירור קולות הדיבור ביניהם. בני הזוג היו מופתעים.

באחד הביקורים הזדמן לבנג'מין להפגש עם הפעוטה. כשבירך אותה לשלום היא חייכה בביישנות. שום דבר בהתנהגותה לא רמז על חרדות מיוחדות. בנג'מין שאל אותה אם יש מפלצות בבית עכשיו (זה היה בשעות היום). הילדה הניעה ראשה בשלילה. האם יש מפלצות בלילה? הילדה הניעה ראשה בשלילה ואמרה שלא. בני המשפחה נראו משוכנעים כעת כי לא ראתה מפלצות, אחרי הכל. נראה כי התנהגות הילדה בזמנו היתה מושפעת עמוקות מהלך הרוח המבועת של הוריה.
מעבר לכך, יתכן מאוד שהילדה נשאלה שאלות מנחות כמו "ראית מפלצות, נכון?" – שאלות כאלה לא רק שעלולות להניב את התשובות המצופות, אלא שיש בכוחן אף לשתול זכרונות מדומים במוחם של הנשאלים, באופן שגורם להם מאוחר יותר לזכור כי חוו את החוויה. תופעה זו נפוצה בתשאולים לגבי חטיפות חוצנים, וכן בחקירות במקרים של חשד להתעללות מינית. (אני מקווה לעסוק בנושא זה בהרחבה בעתיד).

אזורי הקור המסתוריים בקומה השניה התגלו כנובעים מזרמי אויר קר שחדרו מעליית הגג, שלא היתה אטומה היטב. בנג'מין שוטט עם מקל קטורת מעלה עשן ברחבי הקומה, ותנודות בכיוון העשן עזרו לו לאתר את מקור כניסת האויר הקר בזריזות.

התחושות שחש טום במיטתו נבעו ככל הנראה מתנועות שרירים לא רצוניות שרבים מאתנו הרגישו בודאי בשניות של ההרדמות (היד או הרגל קופצות להן פתאום מעצמן), ואולי מדובר בתסמונת הרגליים העצבניות. טום, שהיה בחור גדול מימדים, והמיטה עליה ישן, שהיתה קלה במיוחד, היוו שילוב מנצח בו רגל קופצנית מסוגלת להרעיד את המיטה כולה.

כוחו של מגה-סיפור

שימו לב כיצד אוסף של ארועים טריוויאליים נרתמו ליצירת והעצמת מגה-סיפור על-טבעי מצמרר ("בית רדוף רוחות" במקרה הזה) למרות שלכל אחד מהארועים יש הסבר פשוט וטבעי משלו, שהינו בלתי קשור לאחרים.
רגל עצבנית, חלום רע של הפעוטה, צלילים מבחוץ, השתקפות מנורה בשולחן, מבטים בוהים של חיות המחמד ואיטום לא טוב של עלית הגג – כל אלה, כשהם נתפרים יחד ע"י מגה-סיפור עוצמתי אחד, יש בכוחם להבריח משפחה מביתה.

בסופו של דבר, היתה זו רוח הספקנות והחקירה הבריאה שהרגיעה את בני המשפחה ועזרה להם לצאת ממערבולת האימה, ולא כל אותם המתפרנסים מאשליות ומקידומן, שהתערבותם רק החמירה את המצב.

את חג ההודיה כבר חגגו בני המשפחה בביתם.

*

בתים רדופי-רוחות אינם דורשים רוחות וגם לא תדרי צליל נמוכים, שדות מגנטיים חלשים ושאר תופעות סביבתיות חריגות. כל שנדרש הוא כוחה של הסוגסטיה. מוחנו יעשה כבר את שאר העבודה כדי לייצר לנו חוויה מרטיטה.

לקריאה נוספת:

סקירה של וויזמן: http://www.csicop.org/si/show/the_haunted_brain/

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!