לחוות את המצופה

בסקירה על אפקט הפלצבו ראינו כי לעיתים מספיק שאדם מאמין כי הוא מקבל טיפול שאמור להיטיב עימו בכדי להביא לשיפור ממשי בהרגשתו. לעיתים אפילו מופיעות אצלו תופעות לוואי אופייניות לטיפול שלא קיבל.

תופעה מרתקת זו של חווית המצופה אינה יחודית לתחום הבריאותי, אלא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
ברשומה זו אציג לקט דוגמאות פיקנטיות שמדגימות כיצד ציפיות משפיעות על תפישת המציאות שלנו, מבלי שאנו מודעים לכך כלל.

המודל הבסיסי הוא כי איכות החוויה שלנו נקבעת ע"י שילוב של מידע חושי (bottom up) עם ידע מוקדם / אמונות / רצונות / ציפיות (top down).

מדע על הבר

החוקר דן אריאלי חבר לשני פרופ' נוספים ויחד הם ערכו מחקר באחד משני הפאבים של אוניברסיטת MIT. מטרת הניסויים היתה לבדוק האם לציפיות של לקוחות מהבירה המוגשת להם יש השפעה על הטעם של אותה הבירה.

לסטודנטים הוצעה כוס בירה בחינם מאחת משתי חביות, לבחירתם, לאחר שטעמו את שני סוגי הבירה. חבית אחת הכילה בירה מקומית מפורסמת ואילו החבית השניה הכילה "בירת MIT" – אותה הבירה בדיוק בתוספת כמות קטנה של חומץ בלסמי. הכמות היתה קטנה, אך בהחלט מספיקה בכדי שרוב הטועמים יבחינו בהבדלי טעם.

ואיזו בירה העדיפו הטועמים? זה כבר תלוי איך הוצגו הדברים.

בקרב אלה שטעמו את הבירה ללא כל הסברים נוספים, היתה העדפה לבירה המשודרגת, זו שהוסיפו לה חומץ בלסמי – כ-60% מהטועמים בחרו בה כבירה המועדפת עליהם.
אך מה קרה כאשר סיפרו לטועמים על הרכבה של הבירה המשודרגת לפני שטעמו אותה? התמונה היתה שונה לגמרי – רק 30% הצהירו כי הם מעדיפים את הבירה בתוספת החומץ! כלומר, עצם הידיעה על החומץ והציפיה לטעם לוואי שינו את בחירת הסטודנטים.

אך האם הידע על החומץ השפיע רק על הבחירה, או על חווית הטעם עצמה?
כדי לבדוק זאת חזרו החוקרים על הניסוי וסיפרו לטועמים על תכולת הבירה לאחר הטעימה, אך לפני שביצעו את בחירתם. האם אלה שלמדו על החומץ לאחר הטעימה סלדו מהבירה כמו אלה שלמדו על החומץ לפני שטעמו אותה?
הסתבר כי הידיעה בדיעבד על החומץ לא שינתה בהרבה את ההעדפות הסטודנטים. עובדה זו מרמזת על כך שהחוויה עצמה היא שהשתנתה בעקבות המידע על החומץ ולא רק הבחירה.

פפסי מול קולה

בשנות השמונים התגאתה חברת פפסי בעובדה שאנשים מעדיפים את המשקה שלהם על פני קולה, במבחני טעימה:

כתשובה, הכריזה קוקה-קולה כי אנשים מעדיפים את המשקה שלה במבחני טעימה:

המעניין הוא שאף אחת מהחברות לא שיקרה. כיצד יתכן?

מבחני פפסי היו מבחני טעימה "עיוורים" בהם לא ידעו הנבדקים מה המשקה אותו הם טועמים, ואילו מבחני הטעימה של קוקה קולה היו גלויים. כלומר, עצם הידיעה כי הם טועמים קוקה קולה ולא פפסי שינתה את בחירתם של רבים לטובת קוקה קולה. אך שוב נשאלת השאלה, האם חווית הטעם עצמה היתה שונה כשהשם "קוקה קולה" התנוסס על הפחית?

מחקר עדכני שהתפרסם ב-2004 חזר על הניסוי בצורה מבוקרת וקיבל תוצאות דומות: כאשר הטעימה היתה עיוורת, מחצית מהטועמים העדיפו קולה ומחציתם השניה – פפסי. כאשר ידעו הנבדקים מה הם טועמים, כ-75% מהם העדיפו את טעם הקולה.

אבל הניסוי הלך צעד אחד משמעותי קדימה, ובדק גם את הפעילות המוחית בזמן הטעימות בעזרת fMRI (הנבדקים מצצו את המשקה דרך צינור פלסטיק גמיש וארוך, כשהם שכובים בתוך המכשיר האימתני). אזור מסוים במוח נמצא פעיל בהתאם לרמת ההנאה של הנבדקים מהמשקה שלגמו. בשלב המבחן העיוור, בקרב "מעדיפי הקולה" האזור היה פעיל יותר כששתו קולה, ואילו בקרב "מעדיפי פפסי" האזור היה פעיל יותר כאשר טעמו פפסי. אך במקרים בהם ידעו הנבדקים כי הם שותים קולה (ורק במקרים אלה) נמדדה פעילות באיזורים נוספים במוח אשר מקושרים לאסוציאציות, זיכרון והשפעות רגשיות על ההתנהגות. נראה כי האסוציאציות שנלוו לחווית הטעימה ולא הטעם עצמו הן שגרמו לרבע מהנבדקים "לעבור למחנה הקולה". הבנת תפקודי המוח עדיין בחיתוליה, אבל האם "צולם" כאן מודל bottom-up – top-down בפעולה?

נקנח את מסע הטעימות שלנו בבקבוק יין טוב.

האם מחיר היין משפיע על טעמו?

בניסוי זה נאמר לנבדקים כי הם עומדים לטעום 5 סוגיי יין, במטרה לבדוק את המהירות בה טעמים שונים נקלטים במוח. כמובן שמטרת הניסוי היתה שונה לגמרי. למעשה הנבדקים טעמו רק 3 סוגי יין שונים: זול, בינוני ויקר. היין הזול ($5) הוגש פעם בבקבוק עם תוית מחיר של $5 ופעם של $45. היין היקר ($90) הוגש פעם בבקבוק עם תוית של $90 ופעם עם תוית של $10. היין הבינוני הוגש במחירו האמיתי – $35.

כצפוי, הטועמים דיווחו שהיין הזול הרבה יותר טעים כשהגיע עם תוית מחיר גבוה, ואילו היין היקר נחווה כפחות טעים כשהגיע עם תוית מחיר נמוך. למעשה המחיר היה הפרמטר העיקרי שקבע את איכות חווית השתיה. יתרה מזו, כאשר נערך מבדק עיוור בו לא הוצמדו שום תויות מחיר לבקבוקים, היין הזול קיבל ציונים גבוהים יותר מאשר היקר (יש לציין כי הטועמים לא היו מומחי יין).

מימין: מידת העדפת היינות בתנאים השונים (כל צבע מציין יין אחר מהשלושה).
משמאל: מידת העדפת היינות כאשר הוגשו ללא תויות מחיר.

בדומה לניסוי הפפסי-קולה, בדיקת הפעילות המוחית (fMRI) של הטועמים בזמן הטעימות הראתה כי הנאתם אכן היתה בהתאם לדיווחיהם, כלומר הם לא ביטאו העדפה מזויפת אלא באמת נהנו יותר מאותו יין, כאשר מחירו היה יקר יותר. גם כאן, "אזורי הטעם" במוח לא הראו הבדל משמעותי בתנאים השונים, מה שמוביל שוב למסקנה כי חווית הטעם היא שילוב בין מידע חושי לבין ציפיות.

על איכות משלמים? או שאולי את היקר חווים כאיכותי? חומר למחשבה.

ואולי צבע היין משפיע על טעמו? כאן תוכלו לראות מה קרה כשנתנו לטועמים מקצועיים לחוות דעתם על יין לבן שנצבע לאדום.

ראיית המצופה

חווית המצופה אינה מוגבלת לחושי הטעם והריח כמובן. פרשת קרני ה-N הינה אחת הדוגמאות ההיסטוריות המאלפות לראיית המצופה, במיוחד לאור העובדה כי למעלה ממאה מדענים נפלו קורבן לכוחה של הסוגסטיה וראו תופעות שהיו קיימות בדמיונם בלבד.

בניסוי שערכה קבוצת חוקרים מ"המרכז לחקר הרציונליות" באוניברסיטה העברית התקבלו תוצאות מפתיעות לא פחות.
60 נבדקים התבקשו לקרוא כמה עשרות מילים שנכתבו על לוחיות שקופות. בכל פעם הוצבה לוחית אחת כזו לפני נורת ליבון מסנוורת. הנבדקים צוידו במשקפי שמש מתוצרת "Ray-Ban" ותוגמלו כספית על קריאה מדוייקת ומהירה של המילים. מחצית מהנבדקים קיבלו את המשקפיים עם מדבקה של המותג האמיתי (Ray-Ban), והמחצית השניה קיבלה את אותם המשקפיים עם תוית מותג לא מוכר.

חברי "קבוצת Ray-Ban " סיימו את המשימה בכמחצית מהזמן, ומספר טעויות הקריאה שלהם היה קטן פי שניים!

שמיעת המצופה

פולמוס עקוב מדם מתנהל כבר שנים רבות בקרב קהילת האודיופילים (חובבי ציוד השמע האיכותי) לגבי איכות הסאונד של מרכיב כזה או אחר. כך למשל, בעוד שרבים נשבעים שכבלי הרמקולים האיכותיים שרכשו תמורת מאות דולרים למטר משפרים את איכות הצליל בצורה משמעותית, הרי שבמבחנים עיוורים הם מאבדים כל יכולת להבחין מתי נעשה שימוש בכבל היוקרתי ומתי בחוט נחושת פשוט (עשוי מקולב בגדים). המעוניינים לצלול לתחום מוזמנים לבקר כאן למשל.

*

מהחושים הבסיסיים נרקיע כעת למחוזות הרוח והאינטלקט. האם תופעת חווית המצופה מתרחשת גם שם?

איכותה של שירה

בניסוי שערכה מיה בר הילל נבחרו שמונה שירים לא מוכרים יחסית (אך כאלה שנחשבים איכותיים) מאת ארבעה משוררים ישראלים ידועים (יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'). לכל שיר חיברו במסגרת המחקר "חיקוי" שהיה מקביל לו מבחינת מבנה ורעיון כללי. החיקויים נכתבו בתוך דקות ספורות וההנחה היתה שאיכותם נופלת מזו של המקוריים.

בניסוי הראשון קיבל כל אחד מ-254 הסטודנטים שהשתתפו במחקר צמד שירים, מקורי ומזוייף, והתבקש לזהות מי הוא מי. ההצלחה היתה רק במעט מעל המקריות. ממצא זה כבר יש בו לעורר מחשבות ותהיות שלא זה המקום להכנס אליהן.

בניסוי השני נבדקו ארבעה מצבים שונים: שירים מקוריים עם שמות המשוררים המפורסמים שכתבו אותם, שירים מקוריים עם שמות משוררים בדויים, שירים "מזויפים" עם שמות משוררים בדויים ושירים "מזויפים" עם שמות משוררים מפורסמים. הנשאלים התבקשו לדרג מה איכות השיר שלפניהם בסולם מ-1 עד 100.

מה ישפיע על הציון יותר? מקוריות השיר או שמו של המחבר שמתנוסס מעליו?

אני מניח שרובכם ניחשתם: ההשפעה היחידה היתה לשם המשורר: כאשר שם מפורסם התנוסס מעל השיר (גם אם זה היה שיר מזויף) הערכת האיכות היתה גבוהה יותר. תוצאה דומה התקבלה גם עבור אנשים בעלי השכלה מסוימת בתחום הספרות והשירה (בוגרי מגמות ספרות בתיכון או סטודנטים לספרות) – הערכותיהם נתנו רק עדיפות קלה לשירים המקוריים. (לא ניתן לבצע את הניסוי על מומחים של ממש בתחום השירה היות והם יזהו מיד את השירים המקוריים מתוך ידע קודם).

אך האם תוספת הנקודות בהערכת השיר ששם משורר מפורסם מתנוסס מעליו משקפת סוג של קונפורמיות ורצון לא "לצאת טמבל" או הערכה יתרה אמיתית? מניפולציות מחקריות נוספות שקצרה היריעה מלפרטן כאן הביאו את החוקרת למסקנה כי משהו בחוויה עצמה של קריאת השיר שונה כאשר שמו של משורר מוערך מתנוסס מעליו.

לפני מבחנים, שתו רק מותגים

אותו צוות חוקרים שביצע את ניסוי משקפי השמש ניסה לבדוק גם השפעת מותג על יכולת הריכוז. הנבדקים קיבלו 35 ציורי "פרחים" בדומה לזה המוצג כאן, והיו צריכים לזהות את העיגולים הבודדים בכל פרח שאינם מחוברים בקו למרכז, ולחברם בקו. למשימה כולה הוקצבו 3 דקות.

לפני ביצוע המשימה שתו כל הנבדקים תה קמומיל שהוכרז כמרגיע ועוזר בריכוז. והנה מגיעה המניפולציה: מחציתם חשבו שקיבלו תה "ויסוצקי" ומחציתם – תה "המותג". לוגמי "ויסוצקי" הצליחו לחבר כ-15% יותר עיגולים (36 לעומת 31), ומספר החיבורים המיותרים שלהם היה קטן פי כמה.

*

נסיים בהדגמה נהדרת בה אנשים מתלהבים מהדגם החדש של האייפון, למרות שהם בוחנים את הדגם הישן (חלקם מחזיקים בידם השניה את הדגם הישן שברשותם, בעודם מתפעלים מהדגם "החדש"):

*

אני מקווה שהצלחתי להדגים עד כמה מטושטש הגבול בין מה שהמוח שלנו תופש לבין מה שהוא מייצר כשאנחנו חווים משהו. מעבר לכך שהמידע החושי על העולם החיצון עובר סינונים, עיוותים ועיבודים רבים, הרי שמוחנו יוצק ובוחש לתוך "תבשיל החוויה" גם דעות, אמונות וציפיות מוקדמות, בטרם החוויה המוגמרת מוגשת "לנו" להתרשמות.

כשמדובר בהנאה מיין, שירה או האזנה למוזיקה, אין בכך כל רע. אך כשאנו מנסים ללמוד על המציאות החיצונית הבלתי תלויה בדעותינו, הסתמכות על חוויות אישיות יכולה להוות מכשול רציני בדרך לאמת.

אתם מוזמנים לשתף בסיפורי "חווית המצופה" האישיים שלכם.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

Advertisements

40 מחשבות על “לחוות את המצופה

  1. למדתי בפנימיה, והיה נהוג ששכבת י"א בכל שנה עורכת את מסיבת פורים.
    אז הרמנו בר, והיה בו אלכוהול שהגשנו רק לשכבה שלנו, ולשמיניסטים.

    כמה ט'ניקיות קלטו וביקשו שימזגו להן גם כן, אז מזגו להן כמה כוסות וודקה תפוזים – בלי וודקה.

    זה לא מנע מהן להתנהג כמו שיכורות לחלוטין.

    אהבתי

  2. בדיוק את אותו המבחן עם היינות והמחירים, בצעו פן וטלר (צמד הקוסמים מארה"ב) רק על מים מינראלים ורגילים.
    הם הגישו ללקוחות במסעדה טעימות של מיים מבקבוקים מכל העולם ועם תגי מחיר שונים – כשבעצם כל הבקבוקים מולאו מצינור מים בגינה- והלקוחות "הרגישו" את השינויים בין הבקבוקים.

    ההדגמה הזאת מתחילה ב-5:00 (למרות שמומלץ לראות את כל הקטע, יש שם עוד כמה עובדות מעניינות…)

    אהבתי

    • לא צפיתי בסרטון, אבל אני רוצה צינור מים כזה בגינה! 😀
      הלוואי שהיה לי צינור מים שהיה גורם לי לטעות לחשוב שאלה מים מינרליים. לצערי אני מרגישה מצוין את ההבדל בין מי ברז (בישראל, בפרט אלה בבתים שגרתי בהם) למים מינרליים… ולמי שטוען שאין הבדל (משום מה יש אנשים כאלה…) אני יכולה לספר על אין ספור מקרים שבהם שאלתי ממישהו בקבוק מים (הבקבוק עצמו של מותג מים כלשהו) בציפייה לתוכן המקורי של הבקבוק ואחרי השלוק הראשון הבנתי ש"רומיתי" והוא מהממלאים… ההבדלים האמיתיים בטעם פשוט גדולים מדי. בין מותגי מים מינרליים אין לי העדפות מיוחדות מבחינת טעם ואני גם לא חושבת שהמחיר משנה (אני מעדיפה לשלם כמה שפחות כל עוד זה טעים לי) אבל אף פעם לא עשיתי מבחן טעימה עיוור.

      אהבתי

      • אני עברתי את המבחן העיוור הזה כמה פעמים והייתי מאד גאה בעצמי.. נראה לי שזה יותר קשור לכמות הכלור והאבנית במי הברז בארץ (או לפחות בגוש-דן) ממליץ לך לרכוש פילטר נחמד לברז ולא לבזבז אנרגיה מכל מני סוגים על הבקבוקים הגרועים האלה 🙂

        אהבתי

        • אני גרה בחיפה והמצב כאן לא טוב יותר מבגוש דן… יש לנו בר מים מינרליים. גם מים מסוננים זה לא רע אבל עדיין פחות טעימים מהמנירליים. אנחנו לא הולכים להתעסק פה במערכת הצנרת כי זו דירה שכורה בבית ישן מאוד.

          אהבתי

          • אצלנו בבניין החלפנו את הצנרת. כל הצנרת מהברז של העיריה. גם איכות המים (הצבע שלהם בתור התחלה) וגם הטעם השתפרו ללא הכר. אני עדיין שותה מסונן, אבל זה פחות קריטי מאשר קודם.

            אהבתי

            • נשמע הגיוני; כאמור, אנחנו בדירה שכורה אז זו לא החלטה שלנו כך או כך. אבל עד היום לא טעמתי מי ברז שהיו טעימים לי מספיק (בקיצור, נסבלים) באף אחת מהדירות שגרתי בהן, גם החדשות שבהן.

              אהבתי

                  • לא בזבזנית אם את מפנה את המים הלא מסוננים (שתי כוסות על כל כוס סינון) להשקיה.
                    צורך לדעתי פחות או אותו חשמל כמו בר של מים מינרלים (לא סגורה על זה לגמרי).

                    הרבה, הרבה, הרבה יותר אקולוגי ממים מינרלים בבקבוקים.

                    והבונוס – מים נקיים בריאים, בלי כל הטינופת של הצנרת והג'יפה שמגיעה קומפלט מהמוביל הארצי.

                    אהבתי

                  • אוסמוזה זה באמת טירוף.. (יחס של 1:4 אם אני לא טועה..) אבל לי יש מערכת 3 פילטרים נחמדים שעוברים איתי מדירה לדירה והמים שלהם טעימים למדי.. זה עולה כ600-700 שח לשנה אבל זאת הרגשה מצוינת לוותר על הפלסטיקים וחוצמזה אני גם מבשל עם מים נקיים וכו'.. שווה לך לנסות אם את אוהבת מים 🙂

                    אהבתי

                    • אני לא צריכה לוותר על הפלסטיקים כי אני לא קונה בקבוקים… כאמור, יש לנו בר מים, פעם בחודש מביאים את הכדים (ולוקחים את הריקים למילוי מחדש / מִחזור) וזהו. אני מבשלת מעט מאוד, ואין לי בעיה לבשל עם מי ברז, האיכות שלהם בסדר גמור, קל וחומר אם מרתיחים אותם.

                      אהבתי

                    • joe-בכיף, (זהירות, לינק מסחרי, מקווה שזה בסדר) http://tinyurl.com/chbn8hl

                      trilliane- בנושא הזה (בניגוד לנושאים אחרים של חשיבה חדה) אני לא מתכוון להתווכח איתך וכל התגובות שלי הן ממש בסבבה כמו שאומרים.. אבל הכדים האלה כן עשויים מפלסטיק שצריך לסחוב אותו ממקום למקום במשאיות. חוצמזה, תסתכלי בקומקום החשמלי שלך ותראי את הצטברות האבנית – זה לא יקרה במים מסוננים. (ולא שיש בזה משהו רע בפני עצמו, נדמה לי שאבנית לא מזיקה בכלל לבריאות)

                      אהבתי

                    • ודאי שהם עשויים פלסטיק, אבל פלסטיק קשיח ואיכותי שאפשר לעשות בו שימוש חוזר וגם למחזר (לא כמו הבקבוקים) והוא מוחלף פעם בחודש במרוכז ולא דורש התעסקות שלי, אז זה הבדל גדול מלקנות כל פעם בסופר ואז לאסוף ולזרוק לכלובים. אכן יש לנו אבנית בקומקום החשמלי, זה לא ממש מרגש אותנו… כשהיא מצטברת מרתיחים קצת מים עם מלח לימון וחסל. 🙂

                      אהבתי

  3. לאפרים קישון יש מערכון כזה על אדם שמתבקש לעבור ניסוי למדידת כוח הסבל האנושי: מסבירים לו שהוא יצטרך לשים זקן מזוייף מגרד, ללבוש סיר על הראש, לקפוץ כמו משוגע לצלילי מוזיקה מחרישת אוזניים וכל כמה דקות יכריחו אותו לשתות משקה בעל טעם נוראי ואם הוא מקיא הוא צריך לשתות שתי כוסות.
    'בשום פנים ואופן' מכריז האיש 'תמורת שום הון שבעולם'
    'אבל שוטה שכמוך, הרי זה בדיוק מה שעשית במסיבת הפורים אצל יחזקאל'
    'כן, אבל אז היה נורא כיף'.

    אהבתי

  4. מרתק. במיוחד הקטע של השירה.

    אני מכירה את זה יותר מתחום השיווק, שם נעשה שימוש כבד בעיקרון הזה. במיוחד במה שנקרא שיווק גרילה.

    ככה בעצם בונים את ה"ציפייה" למוצר. צריך בין 9 ואפילו 15 חשיפות לשם המותג (או למה שמגדיר אותו) כדי ליצור "היכרות" שגורמת להעדפה של המותג הזה על פני אחרים.
    למעשה ככל שהחשיפה תת-הכרתית יותר, היא יותר אפקטיבית, כי ברגע שאדם נעשה מודע לפרסומת הוא עשוי לגבש דעה מודעת על המותג (לחיוב או לשלילה), וכך "לחסום" אותה.

    מאז שלמדתי את זה, אני הרבה יותר מודעת לפרסומות סביבי, גם לעקיפות (כמו למשל כאלה שמציגות מחשב נייד של Lenovo בתוך בפרק של הומלנד…)

    בקיצור – מותגים זה חולירע.

    אהבתי

  5. גלעד אני לא זוכר אם הזכרת כבר בפרק על הפלסבו שדן אריאלי הראה בניסוי מעורר מחשבה שפלסבו יקר עובד יותר טוב מפלסבו זול. הוא אפילו קיבל על זה את פרס האיגנובל.
    הניסוי הזה בעצם קושר את הפלסבו עם תופעת הבחירה הלא רציונלית במותגים ללא קשר לאיכות ההאמיתית שמתוארת בפוסט הנוכחי.

    אהבתי

  6. פוסט מעולה, נהניתי וזה הזכיר לי הרבה דוגמאות אישיות.
    הדוגמא שאני הכי אוהב: יש לי בבית מקלדת קצת לא שגרתית, והיא כבר בת כ-10 שנים. יש עליה אותיות בעברית וגם באנגלית. בעבודה החדשה יחסית שלי, בתור מתכנת, ביקשתי שישיגו לי מקלדת כמו שיש לי בבית כי אני רגיל לזה, אבל בגלל שזה כבר ממש ישן כזו היה צריך להזמין אותה מארה"ב, ולכן יש עליה אותיות רק באנגלית.
    מאחר וההקלדה העיוורת שלי בעברית לא תמיד מושלמת, לפעמים אני מוצא את עצמי מסתכל על המקלדת… ואני פשוט רואה את כל האותיות בעברית למרות שהן לא נמצאות שם, סתם כי אני רגיל לראות אותן כשאני בבית 🙂

    אהבתי

  7. לגבי היין, כתב פעם מבקר ידוע ששכחתי את שמו, שבנקודה מסוימת בהשוואה בין יינות המחיר והאיכות נפרדים, האיכות נשארת בעינה אבל המחיר ממשיך לעלות. אשר על כן אני מעדיף תמיד את היין הזול ביותר שחיכי מרוצה ממנו.
    לגבי דוגמת השירה, בתחום ההלחנה זה ידוע – כבר מזה עשורים יש תוכנות הלחנה שמחקות בהצלחה רבה מלחינים ידועים מן העבר ומומחים לא הצליחו להבחין בחיקוי. מעניין לציין שדווקא את אמנות הביצוע היה קשה הרבה יותר לחקות, תוכנות שמבצעות תווים באופן פשטני קיימות כבר מזמן אבל שומעים היטב שזה אינו ביצוע אנושי, רק לפני כעשור הצליחו גם בתחום הזה (אין לי המקור, זכור לי מתוכנית בערוץ 8 בתקופה שעדיין עסק במדע לפעמים)

    אהבתי

  8. לפני הרבה שנים, נשארתי בבסיס בו שירתתי כחובש תורן. לקראת חצות, הגיעו שני חיילים/נהגים/ערסים קטנים, כשאחד מהם טוען שהוא בקריז, ואם לא יקבל ואליום- זה יגמר ברע. שלחתי אותו לקצין התורן, וכשזה התקשר אלי- הסברתי לו את מזימתי. ב"אישורו" של הקצין, הכנתי לחייל שתי טבליות של ויטמין C, שכיו זמינות. אז. על שולחן החובש, אמרתי לו לבלוע וזה מיד ירגיע אותו. הוא שתה…ונרדם עוד לפני שהגיע לדלת…

    אהבתי

  9. לגבי הניסוי אם המשוררים, השאלה היא איך הם נעשו מפורסמים? חייב להיות שבאיזשהו שלב יצירת אומנות עוברת מבחן אובייקטיבי של ההמון/מומחים שבו נקבע האם היצירה טובה (באמת) או לא.

    אהבתי

    • שאלה מורכבת מאוד. הרים של מאמרים וספרים נכתבו על הנושא. מה זה "יפה" / "טוב" / "איכותי", מי קובע, איך זה נקבע, עד כמה זה סובייקטיבי או מכיל מרכיבים אוניברסליים, עד כמה תלוי תקופה, תרבות, אופנה, סטטוס, עד כמה נתקלים בתופעות של "בגדי המלך החדשים", ועוד ועוד.

      אהבתי

      • למרות מורכבות השאלה אני רוצה לחלוק איתך כמה רעיון שמתבשל אצלי כבר תקופה ארוכה. לי באופן אישי קרה כמה פעמים שקראתי ספר בלי לדעת כלום עליו או על הסופר ולאחר הקריאה מרוב התפעלות בדקתי באינטרט והתברר שהספר הוא נכס צאן ברזל, שנכתב על ידי הסופר הדגול פלוני אלמוני. כלומר הפעולה הריגשית הסובייקטיבית לחלוטין שלי התבררה כפעולה ריגשית סוביקטיבית של המון אנשים. ובכך היא הפכה לתגובה אוביקטיבית מובנית לקריאת הספר.
        זה אולי נשמע מגוחך "רגש אוביקטיבי" אבל הוא קיים בכל כך הרבה מישורים. ברגע שאתה משתחרר מהמחשבה שאתה מיוחד(רוב האנשים חושבים כך על עצמם, אוקסימורון) אתה חופשי להבחין בכך למשל,
        רוב האנשים בעולם חושבים שרוב האנשים בעולם טיפשים.
        הבמאי של הסיטקום יודע במדויק את המינון של צחוק הרקע, מינון שדי תואם את הצחוק שלי שלך ושל ג'ון מקליפורניה. ועוד ועוד…
        הרגש האוביקטיבי הזה גורם לנו המין האנושי להעלות יצירה של שייקספיר לדרגת בן אלמוות כמו גם להגיב באותה צורה לטריק שעושים עלינו בניסו של שירים ומשוררים.
        אנחנו מתוכנתים אותו הדבר. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא למצוא את האלגוריתם.

        אהבתי

        • אני בהחלט גם חושב שיש מרכיבים בסיסיים ומינונים נכונים ועוד כל מיני דברים שקשה מאוד להגדיר, שעושים יצירות מסוימות או ביצועים מסוימים למיוחדים, איכותיים ואף בני אלמוות, באופן "אובייקטיבי". בסופו של דבר, כפי שאמרת, כולנו דומים, והמוח שלנו "מחווט" בצורה דומה.
          יחד עם זאת קשה מאוד להגדיר מה המרכיבים והמינונים הנכונים, ויש גם הרבה השפעות נוספות, בדיוק כמו בניסויים שמתוארים בפוסט הזה. בקיצור, מוח האדם הוא דבר מורכב לאין שיעור וכל מודל פשטני מדי יעשה לו עוול.

          אהבתי

  10. פינגבק: האם אתה מבין עד כמה אתה *לא* מבין את עצמך? – החושב הלא נורמלי

  11. פינגבק: האם אתה מבין עד כמה אתה לא מבין את עצמך? – החושב הלא נורמלי

  12. פינגבק: הוכחות שאף אדם בעולם לא באמת מבין את עצמו – החושב הלא נורמלי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s