ניסויי חישת העתיד – עוד הר שהוליד עכבר

מי מאיתנו לא חווה פעם תחושה חזקה לגבי העתיד, שהתאמתה.

אני זוכר שעמדתי מול מכונת המשקאות החדשה שהציבו בחצר בית הספר התיכון. בהפסקות היינו עולים לרגל אל המכונה ומזמינים לנו שוקו: אתה משלשל מטבע, לוחץ על הכפתור, ממתין שניה, כוס פלסטיק מגיחה מאי-שם, שפריץ של שוקו כהה מתחיל למלא אותה, שפריץ של חלב עוקב אחריו (או שמא הסדר היה הפוך?), אתם בודאי  מכירים את המחזה. יום רגיל אחד ניגשתי להזמין לי שוקו. שלשלתי את המטבע, לחצי על הכפתור… ופתאום הרגשתי. פשוט ידעתי. הפעם הכוס לא תצא! חלפה שניה… ואכן הכוס לא יצאה! שפריץ השוקו השפריץ, שפריץ החלב הגיע אחריו (או שמא הסדר היה הפוך) והכל חילחל לחריצים הללו שמתחת לכוס החסרה.
נפעמתי. החוויה היתה עזה מספיק כדי שאזכור אותה עד היום.

אני בטוח שכל אחד מאיתנו שמע או חווה חיזוי מטלטל אף יותר מאובדנה של כוס במכונת משקאות.

קשה שלא לייחס כוח נבואי לתחושה כזו שהתאמתה. אנחנו כנראה "מתוכנתים" לכך. קיים יתרון הישרדותי ברור עבור יצורים שמסוגלים לקשר בין ציפיות לגבי העתיד לבין ארועים שמתרחשים בפועל. זהו אולי גם בסיס החשיבה המדעית שטבוע במוח כל אחד מאיתנו: יש לנו תיאוריה מסוימת לגבי העולם (למשל: אש = מסוכן), לתיאוריה יש ניבוי כלשהו (הכנסת היד לאש תגרום לתחושה לא נעימה), אנחנו בודקים אותה לפעמים, במתכוון או שלא במתכוון (לא, זה באמת מאוד לא נעים!) ומאותו רגע כדאי מאוד שהתאוריה שלנו תקבל משקל יתר (אש = אכן מאוד מסוכן!)

באותו האופן, אם חולפת במוחנו תמונה של אסון שעומד לפקוד בן משפחה ואסון כזה מתרחש חס וחלילה, המוח שלנו יוצר קישור חזק מאוד בין שני הארועים. לא משנה בכמה מקרים רק חרדנו לגורלו של אותו אדם ושום דבר לא התרחש, המשקל שהמוח נותן למקרה בו היתה תחושה + קרה הדבר, גדול לאין שיעור מהמשקל שהוא נותן לגבי המקרה בו היתה תחושה + לא קרה דבר. אחרי הכל, אולי קיימת חוקיות מאחורי הדברים ובאמת חזינו את העתיד ("חושב לו" המוח)?
המחיר שאנו משלמים עבור אמונת שוא בחוקיות שאינה נכונה, קטן בהרבה מהרווח שאנו מפיקים מאמונה שתסתבר כנכונה, שהרי אם באמת יש ביכולתנו לחוש באסון בטרם התרחש, הדבר עשוי להציל חיים.

ברור אם כן מדוע אנו מייחסים משקל כה רב לתחושות שהסתברו לאחר מכן כנכונות.
אך כיצד נדע אם אכן ניחנו בכושר נבואי? בהפשטה, יש לתעד לשם כך את כל המקרים בחיינו בהם:

  1. הרגשנו שמשהו עומד לקרות והוא אכן קרה.
  2. הרגשנו שמשהו עומד לקרות אך הוא לא קרה.
  3. לא הרגשנו שמשהו עומד לקרות אך הוא קרה.
  4. לא הרגשנו שמשהו עומד לקרות ואכן הוא לא קרה.

מובן שניסוי-חיים כזה אינו ריאלי. חישבו על תיעוד "אירועים" מסוג 4 למשל. ברור שיש גם בעיות הגדרה קשות. עד כמה מדויקת צריכה להיות ההתאמה בין ההרגשה שלנו לבין מה שארע בפועל? מה טווח הזמן שנחשב נבואה מוצלחת? הרחבתי את הדיבור על כך ברשומה על חלומות נבואיים וברשומה על טכניקות לניבוי העתיד.

הדרך היחידה בה ניתן לבדוק אם באמת ניחנו ביכולת לחוש את העתיד או שמא אנחנו פשוט זוכרים רק את המקרים הבודדים בהם התאמה כזו התרחשה במקרה, היא לערוך ניסוי מבוקר.

ניסויים רבים שניסו להוכיח יכולת חיזוי עתיד בוצעו במשך 100 השנים האחרונות ע"י חוקרי פארא-פסיכולוגיה נלהבים. הניסויים (אלה שלא הסתברו כרמאות מכוונת), סבלו בד"כ מהטיות רבות וחמורות. החריגות מהצפוי באקראי שמתגלות בניסויים אלה קטנות בד"כ עד כדי כך שלא ניתן להבחין באפקט המדובר אף פעם בחיי היום-יום, אלא רק בצורה סטטיסטית על פני מאות או אלפי נסיונות. לדוגמה, ניסוי שיוכרז כמוצלח יהיה כזה בו אנשים יצליחו לנחש על איזה צד ייפול מטבע 50,500 פעמים מתוך 100,000 הטלות, במקום הממוצע הצפוי של 50,000 ניחושים נכונים. זו תוצאה מובהקת מבחינה סטטיסטית, אך גודל האפקט אפסי (סטיה של חצי אחוז בלבד מהצפוי באקראי – לא משהו שניתן להבחין בו מבלי לרשום ולספור את כל התוצאות).

אבל נניח לרגע שקיימת יכולת לחוש ארועים עתידיים.
אולי העובדה שלא גילו שום ממצא משמעותי שמאשש זאת עד היום נובעת מצורת ניסויים לא מתאימה?
אולי המקרים הללו כן מתרחשים, אך רק באופן נדיר מאוד, שלא מאפשר "לתפוס אותם על חם" בניסוי מבוקר?

אולי אפקט של חישת העתיד מתקיים רק במצבים בהם באמת אכפת לנו מה עומד לקרות? מצבים טעונים רגשית? מצבי סכנה לנו או לקרובים לנו?
אחרי הכל, אם התפתח מנגנון כלשהו שמאפשר למוחנו לקלוט מידע מן העתיד, סביר, משיקולי ברירה טבעית, שתהיה רגישות גבוהה יותר לארועים שמסכנים אותנו או את בני משפחתנו, ולא לארועים חסרי כל משמעות קיומית.

אם כך אכן פני הדברים, אך צפוי הוא, שניסוי בו המשימה היא לנחש את הצורה שתופיע על הקלף הבא, למשל, לא יחשוף את האפקט במלוא עוצמתו, אם בכלל.

מה יהיה הקלף הבא, ואת מי זה מעניין בכלל… (קלפי זנר – ויקיפדיה)

הממצאים המדהימים

Dean Radin, אחד מחוקרי הפארא-פסיכולוגיה הידועים, החליט ללכת בכיוון קצת שונה מקודמיו, ולנסות להתקרב, ולו במקצת, למצבי-אמת. האובייקטים בניסוי היו תמונות שהוצגו על מסך מחשב, חלקן היו שלוות ונייטרליות מבחינה רגשית (כגון תמונות נוף), וחלקן – מעוררות רגשית (בניין נשרף, תאונת דרכים, אלימות, פורנו וכד'). הבדל נוסף היה שהנבדקים לא התבקשו לחזות שום דבר באופן מודע. מה שנמדד היתה תגובתם הלא מודעת – קצב הדופק, מידת הזעה, תנועת עיניים ואף פעילות מוחית.

ממצאי הניסוי הראו, לדעת החוקר, כי בני אדם ניחנו ביכולת חישת העתיד, ולו במידת מה.

אבל השטן, כידוע, מתחבא בפרטים הקטנים.

המאמר המקורי

נפשיל שרוולים, אם כן, ונקרא את אחד המאמרים המקוריים שפרסם ראדין בנושא, מאמר שהתפרסם בכתב העת Journal of Scientific Exploration.

צורת הניסוי

בניסויים אלה הנבדק יושב מול מסך מחשב, וכאשר הוא מוכן הוא לוחץ על מקש. המחשב ממתין כמה שניות, מציג לו תמונה במשך כמה שניות וחוזר למסך שחור למשך כמה שניות נוספות.
במשך כל אותו הזמן נמדדת מוליכות העור (שמעידה על רמת עוררות רגשית, בדומה למדידות פוליגרף).
הנבדק צופה באופן כזה בכמה עשרות תמונות ברצף (20-40 ברצף, בניסויים אלה).

כצפוי, תמונות טעונות רגשית עוררו תגובה חזקה יחסית לאחר הקרנתן, ותמונות שאינן טעונות עוררו תגובה חלשה יחסית. בואו נבדוק כעת מה הדברים הלא צפויים שקרו בכל אחד מארבעת הניסויים שהוא ערך.

התוצאות

ניסוי ראשון

24 נבדקים צפו ב-860 תמונות. התמונות חולקו וקוטלגו מראש כ"רגועות" ו"מעוררות". הנה גרף שמראה את "רמת הריגוש" הממוצעת על פני כל הנבדקים, כתלות בזמן, עבור תמונות מעוררות (נקודות שחורות) ותמונות ניטרליות (נקודות לבנות). הקו האנכי מציין את השניה בה הוצגה התמונה לנבדק. כל מה שמימין לקו הוא התגובה לאחר הצפיה, ומה שמשמאל הוא התגובה לפני שהתמונה מוצגת. כצפוי, חל זינוק ברמת העוררות כמה שניות לאחר הופעת תמונות מעוררות.

הממצא המפתיע הוא שלפני הופעת התמונות, ניכר כבר הבדל בין רמת העוררות, בתלות בסוג התמונה שיגיע כמה שניות מאוחר יותר.

מדובר באפקט מובהק סטטיסטית, אך כפי שקל לראות – קטן מאוד בהשוואה לאפקט שלאחר הצפיה בתמונות.

ניסוי שני

ניסוי זה היה רחב היקף הרבה יותר: 56 נבדקים צפו ב-2059 תמונות.

נמצא אפקט זניח ולא מובהק סטטיסטית. בקיצור, לא התגלה כל אפקט ממשי.

ניסוי שלישי

בניסוי זה התמונות נלקחו ממאגר תמונות סטנדרטי (IAPS), כאשר הפעם במקום חלוקה שווה נבחרו 80 התמונות הרגועות ביותר מהמאגר ו-40 התמונות המעוררות ביותר. כדי להקצין את הפער בין החוויות, במקביל להקרנת תמונה מעוררת הושמעו גם צלילים של צרחות, פיצוצים, סירנות וכד'. תמונות רגועות לא לווו בצליל כלשהו. 47 נבדקים צפו ב- 1410 תמונות.

גם כאן נראה אפקט מצטבר זניח, אך מובהק סטטיסטית.

ניסוי 4

בניסוי הרביעי הוגרלו התמונות באקראי מתוך המאגר הסטנדרטי (IAPS) ולפיכך התפרשו באופן אחיד יותר על פני טווח העוררות הרגשית שחוללו. בניסוי השתתפו 6 נבדקים אשר צפו ב-240 תמונות סה"כ.

בניסוי זה לא התגלה אפקט כלשהו.

איכשהו, ע"י בחישת המספרים בקדירת הסטטיסטיקה, מצליח ראדין להפוך שני ניסויים מוצלחים ושניים שלא העלו דבר, למקבץ מנצח שהסיכוי שיקרה במקרה קטן באופן מדהים. מומחי הסטטיסטיקה שביניכם בודאי ידעו להסביר כיצד התרחש הקסם.

בספרו Entangled Minds מסכם ראדין את הנושא במילים: "המחקרים הללו מצביעים על כך שכאשר האדם הממוצע עומד לראות תמונה מעוררת רגשות, הוא יגיב אליה לפני שהיא מופיעה" (עמ' 188).

זו פרשנות אפשרית אחת לחריגה של התוצאות מהצפוי, אבל כמובן שיכולים להיות גורמים אחרים לסטיה הזו בתוצאות.

חשוב להבין: מה שאנו צופים שיתרחש בניסוי, מבוסס על ההנחות שלנו לגבי הגורמים המשפיעים. אם התוצאה אינה תואמת את הצפוי, פירוש הדבר שלא לקחנו משהו בחשבון. לא כל מה שהתנהג בניגוד לצפוי מוכיח קיום תופעות על טבעיות. הדבר רק מוכיח שמשהו במודל שלנו, לא תיאר טוב את המציאות.
מה לא לקחנו בחשבון? זה כבר יותר קשה לומר. לעיתים הגורמים הנוספים חמקמקים ביותר, ונדרשות שנים עד שמזהים אותם ומנקים אותם מניסויים עתידיים מאותו הסוג.

אתם מוזמנים לעצור לרגע את שטף הקריאה ולנסות לחשוב על הטיות אפשריות בניסוי כזה.
ננסח זאת אחרת. אם הייתי מכריז על הניסוי הזה כעל "קסם", ואתם הייתם מנסים לפצח אותו, מה הייתם בודקים?

* * *

* *

*

נזכיר בחופזה כמה סיבות אפשריות להטיות בניסוי כזה, שיש לוודא היטב שלא התרחשו:
*  אולי היו רמזים מקדימים כלשהם לתמונה שעומדת להופיע על המסך?
—  באג בתוכנה שמציג את התמונה שניה או שתיים לפני הזמן?
—  חוסר סנכרון בין השעונים במערכת הניסויית (שעון המחשב שמציג את התמונות לעומת השעון שמודד את תגובת הנבדקים)?
—  אולי התמונות המעוררות מאוחסנות במקום אחר בכונן הקשיח של המחשב מאשר התמונות הרגועות ורשרוש שונה נשמע כשהוא טוען אותם לזכרון לפני ההצגה?
*  אולי נתונים אחדים נופו מהרישומים מסיבות כאלה ואחרות באופן שמטה את התוצאות?
*  אולי החוקרים ידעו איזו תמונה עומדת להופיע ואותתו על כך לנבדקים באופן מודע או לא מודע?
*  אולי הסדר לא היה אקראי לחלוטין, ובאופן לא מודע הנבדקים קלטו (ולו במעט) את הסדר הסמוי? (נדרשים רק מספר קטן של "ניחושים מושכלים" כדי להשיג את האפקט הזעום שנמדד).

וכו' וכו'. מקורות ההטיה יכולים לצוץ מכל עבר.

מהמתואר במאמר אפשר להתרשם שכל הנקודות הנ"ל נלקחו בחשבון.

אבל היה עוד הסבר אפשרי.

הטיית הציפייה

הסיפור מתחיל בכשל שרובנו נופלים בו – כשל המהמר.

אתם משחקים ברולטה בקאזינו. הכדור יכול ליפול על מספר שחור או על אדום (ואפס אחד ירוק). לפני שאתם מהמרים, אתם צופים קצת במתרחש: הכדור נופל על שחור פעם אחת. הכדור נופל על שחור פעם שנייה. הכדור נופל על שחור פעם שלישית. מה קורה כאן? הכדור נופל על שחור פעם רביעית ברצף! אתם לא יכולים להתאפק. ברור לכם שהכדור ממש חייב ליפול על אדום בפעם הבאה, לא? הרי מחצית מהמקרים הוא נופל על שחור ומחצית מהם על אדום (נעזוב רגע את האפס בצד), הוא נפל כבר 4 פעמים ברצף על השחור, הגיע תור האדום, לא? הייתם מהמרים? ומה הייתם עושים עם הכדור היה נופל על השחור 26 פעמים ברצף?! מסתבר שארוע זה התרחש במציאות. מהמרים שמו את כל כספם על האדום… והפסידו. הכדור נפל על שחור פעם נוספת.
הם סירבו להכיר בעובדה כי לכדור הרולטה אין זכרון, גם למטבע לא, גם לא לקובייה או לכדורים במכונת הלוטו. לא משנה כמה פעמים הכדור נפל על שחור עד עכשיו, הסיכוי שלו ליפול שוב על שחור זהה גם בסיבוב הבא, והוא 50%, כתמיד. (כמעט, בגלל האפס).

נחזור לעניינו. הנבדקים מבינים מהר מאוד, שלעיתים (בערך במחצית מהמקרים) הם מתענגים על תמונת נוף מרגיעה, ולעיתים הם סופגים תמונה מזעזעת בפנים (בניסוי השלישי זה גם לווה בצרחות ופיצוצים באוזניים). עד מהרה מתפתחת ציפייה לבאות. אחרי תמונה רגועה, נבנית צפייה מסוימת, אחרי שתי רגועות ברצף הציפייה גדלה, אחרי שלוש תמונות רגועות ברצף הלב כבר דופק בחוזקה – רוב הסיכויים שהתמונה הבאה הולכת להיות מזעזעת! והנה, הפלא ופלא, מגיעה לבסוף תמונה מעוררת רגשות. ומה קרה? הנבדקים התרגשו כבר לפני. שימו לב שההיפך לא יקרה. אחרי תמונה מזעזעת אחת או שתיים, הציפייה לתמונה מזעזעת נוספת פוחתת, ואכן, מגיעה לה תמונה רגועה. כלומר, יש כאן חוסר סימטריה מובנה: לאחר תמונות רגועות ההתרגשות עולה דווקא (מתוך ציפייה שתגיע תמונה מעוררת), ולאחר תמונות מעוררות הולכת ופוחתת הציפייה לתמונה מעוררת נוספת.

נשמע הסבר משכנע, לא?
גם אני התבלבלתי מההסבר הזה במשך זמן מה. יש רק בעיה אחת. כשל המהמר הוא כשל. כלומר, תמונות רגועות לא באמת באות לעיתים קרובות יותר לאחר תמונות מעוררות, ותמונות מעוררות לא באמת מופיעות לעיתים קרובות יותר לאחר תמונות רגועות. נניח שנבנה מתח ציפייה מסוים לאחר רצף של תמונות רגועות. במחצית מהמקרים אכן תגיע תמונה מעוררת לאחר מכן, ואז הציפייה תתרום לאפקט ה"ניבוי" לכאורה, אך במחצית השניה של המקרים תגיע תמונה רגועה נוספת (אין זכרון, זוכרים?) ואז הציפייה תתרום מידה שווה של התרגשות דווקא כנגד אפקט ה"ניבוי".

ההטיה האמיתית מתבססת על קיומו של אפקט הציפייה, אבל נובעת בכלל מבעיה בחישוב.
Jan Dalkvist, Joakim Westerlunda,ו- Dick J. Bierman מנתחים את הנושא לעומקו. לא אכנס לפרטים, כי הם מבלבלים מאוד וידרשו דוגמאות והסברים ארוכים למדי. הסקרנים מוזמנים לקרוא בעצמם. רק אספר, שהם בנו סימולצית מחשב שמדמה את תנאי הניסוי, והוסיפו מודל של ציפייה ועוררות רגשית שמבוססים על כשל המהמר, כפי שתיארנו. להפתעתם, נצפה אפקט זהה בצורתו לאפקט ה"חיזוי" לכאורה שמתאר ראדין. האפקט נובע בגלל אי סימטריה מסוימת שנוצרת בעת חישוב הממוצעים. ע"י שינוי קטן בשיטת החישוב ניתן להעלים את האפקט כמעט לגמרי. כלומר, מדובר בהטיה שנובעת מצורת החישוב, ולא הטיה בתוצאות עצמן.

הנה תוצאות סימולציה של אדם נוסף שחקר את הנושא. דיון בעניין וכן קישורים לתמונות נוספות מהסימולציה שלו תוכלו למצוא כאן.

התייחסותו של ראדין

ראדין הכיר כבר את ההסבר הזה כשכתב את המאמר שלו. הוא ניסה להראות שהתוצאות שלו לא סבלו מההטיה הנ"ל, אך הדרך בה עשה זאת היתה מפותלת ומשובצת מהלכים מוזרים בעליל. אציין רק כמה מהם:

1) משום מה הוא בוחר להתייחס רק לשני ניסויים מתוך הארבעה כשהוא בא לבדוק האם אפקט הציפייה מסביר את הממצאים – הניסוי השני (שנכשל) והניסוי השלישי (שהציג תוצאות מובהקות).

2) מתוך 103 נבדקים שתרמו 3469 נתונים הוא בוחר רק 13 שתרמו 450 נתונים, עבורם תוצאות "החיזוי" היו המרשימות ביותר. מכיוון שהשפעת ההטיה המדוברת היא מצטברת ונתרמת מכל הניסיונות של כל הנבדקים, ומכיוון שאין קשר בינה לבין הצלחה בפועל "לחזות" את התמונות, מהלך זה צפוי להקטין את המידה בה ההטיה באה לידי ביטוי בבדיקה.

3) למרות שבניסויים אלה מחצית מהמטרות (בניסוי השני) ושליש מהמטרות (בניסוי השלישי) היו מהסוג המעורר, ראדין מחליט לשנות את קו הגבול וקובע כי רק 26% התמונות המעוררות ביותר יחשבו "מעוררות" לצורך הבדיקה שלו, וכל השאר (כולל תמונות מעוררות רבות) יחשב כתמונות רגועות.  ?!?

לאור הצעדים החשודים הללו, אין טעם אפילו להתעמק בבדיקה שעשה, שמסקנתה היתה כמובן כי הטיה זו אינה באה לידי ביטוי בתוצאות מחקריו. בנוסף, אני לא משוכנע שהוא התייחס בכלל לבעיה החישובית עליה הצביעו החוקרים אלא רק לכשל המהמר, שכאמור אינו מסביר כשלעצמו את האפקט.

נסיונות חזרה על הניסויים

החוקר Richard S. Broughton ניסה לחזור ב-2004 על הניסויים הללו. הפעם, מצויד כבר בידע על הטיית הציפייה, נעשו מאמצים מיוחדים לנטרל אותה בטכניקות עיבוד נתונים משוכללות. הניסוי כלל 64 משתתפים שתרמו סה"כ 5120 נסיונות, כמות גדולה יותר מכל ארבעת המחקרים של ראדין שתוארו לעיל גם יחד. דגשים מיוחדים הושמו על כל הטיה אפשרית, ונראה כי לקחי העבר הופקו בצורה טובה.
הניסוי נכשל כשלון חרוץ. לא התגלה כל אפקט. ליתר בטחון ניסו החוקרים להריץ את החישובים במתכונתם הקודמת על הנתונים החדשים, אך ללא הועיל. אין אפקט. בין אם ניטרול הטיית הציפייה הוא שהעלים את הממצאים ובין אם לאו, אין הדבר משנה – האפקט נעלם.

ב-2011 רגש העולם כאשר פורסמו תוצאות עבודה נוספת בנושא "חישת העתיד" ע"י Daryl Bem, פסיכולוג ידוע ומוערך מאוניברסיטת קורנל. במקביל לעניין הציבורי הרב שהתעורר בעקבות פרסום התוצאות הסנסציוניות בתקשורת, התחוללה סערה בעולם האקדמיה סביב עבודתו. חוקרים הצביעו על בעיות מתודולוגיות בניסויים והועלו חשדות מנומקים להטיית פרסום (פרסום סלקטיבי של ניסויים שהצליחו והצפנה "במגירה" של כאלה שנכשלו להדגים את האפקט המדובר). אחרים ניסו לשחזר את תוצאותיו, ללא הצלחה.
עוד על הפרשה ועל התהיות הרחבות יותר שהיא הציפה לגבי דרך התנהלות המחקר המדעי כדאי לקרוא כאן (בעברית). בם "זכה" לקבל את פרס Pigasus לשנת 2012, שמוענק כל שנה ע"י אגודת JREF לשרלטנים ופסאודו-מדענים בולטים בתחומם.

סיכום דבר

מה היה לנו כאן?
תוצאות הניסוי: חריגות קלות מאקראיות (אפקט שניתן להבחין בו רק לאחר עיבודים סטטיסטיים).
השערה אפשרית אחת:
התודעה רואה קדימה בזמן / ארועים עתידיים משפיעים על ההווה (או כל טענה אחרת שאינה מתיישבת עם כל הידוע לנו עד כה).
השערה אפשרית אחרת: הטיות שונות שלא נלקחו בחשבון ע"י החוקר הן הגורמות לסטייה.

ההשערה השניה סבירה הרבה יותר (הטיות יש בכל מחקר), ולכן יש להתייחס אליה בכובד ראש ולמצות את החיפושים אחר הטיות כאלה עד תום. חריגות קלות מאקראיות לא יכולות להוכיח דבר, קל וחומר אם כבר זוהו הטיות כה רבות, שיש בכוחן להסביר את הסטיות הנמדדות.

כמו פעמים אינספור בהיסטוריה של המחקר הפארא-פסיכולוגי, נראה כי עוד הר הוליד עכבר.

מה שמטריד יותר בעיני היא העובדה שרבים שמעו וימשיכו לשמוע על ההרים הנפלאים, מעטים יתקלו בעכברים הקטנים שהולידו אותם ובודדים יזכו לחזות בחורים השחורים אליהם נעלמים העכברים במרוצה, כשמתחילים לבחון אותם יותר מקרוב.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מודעות פרסומת

48 מחשבות על “ניסויי חישת העתיד – עוד הר שהוליד עכבר

  1. כבר אמר נילס בור "קשה מאוד לנבא, ובייחוד קשה לנבא את העתיד".

    יופי של רשומה. אני חייב לשאול, למקרא הרשומה פתאום הפנמתי שמעצם הגדרתו, המדע הניסויי יכול לצפות ולמדל רק אירועים שחוזרים על עצמם, רק אירועים טבעיים. האם בכך לא "הצלנו" את כל האירועים העל־טבעיים החד־פעמיים מידו הארוכה (והפתאום קצרה מדי) של המדע?

    חוץ מזה מאוד אהבתי גם את הסיומת עם הציורים.

    אהבתי

    • הי אריאל,

      שתי עובדות: 1) המדע מניח סיבתיות, 2)העולם עד היום לא אכזב אותנו בעניין הזה.
      מכאן נובעים שני דברים: 1) המדע, מעצם הגדרתו, עוסק בדברים שניתן לחזור עליהם, 2) העולם עד היום לא אכזב אותנו בעניין הזה 🙂

      אהבתי

      • אורן
        העולם מעולם לא אכזב אותנו עד היום בעניין הזה משום שכל מה שיכולת לבדוק זו סיבתיות. אין לך כלים לבדוק דברים אחרים. ביצה ותרנגולת.

        אהבתי

        • עזבי אותך מקלישאות.
          כמו כן, זה לא מדויק, ואני חושב שאנחנו לא מבינים את המילה 'סיבתיות' באותה צורה. אף אחד לא 'בודק סיבתיות'. סיבתיות היא תכונה מובנית של העולם סביבנו. כל דבר נגרם מסט של גורמים שבאו לפניו (ולא למשל אחריו). הסיבה שאנו מאמינים בסיבתיות היא שמעולם לא הוצג דבר שלא היה תוצאה סיבתית של משהו אחר. לזה התכוונתי באמירה: "העולם עד היום לא אכזב אותנו בעניין הזה".
          יש לך דוגמא למשהו לא סיבתי?
          גילוי נאות: לי דווקא יש דוגמא מעניינת למשהו כזה מפיזיקה קוונטית, אבל קצרה היריעה מלהציג אותה ולהכניסה לקונטקסט. אם זה מעניין, אני מוכן לשלוח קישור.
          ולסיכום, אנו צריכים להישמר מכניסה לרובריקה של דיון שהתנהל כבר פעמים רבות פה ובמקומות אחרים. את רוצה להאמין בקסמים? בכיף. ואני אגלה לך סוד, גם אני רוצה להאמין בקסמים, לכן אני קורא פעם בכמה חודשים ספר פנטזיה. אבל בעולם 'האמיתי' המדע מספק נפלאות כל הזמן. כאלו שאפשר להסביר ולשחזר 🙂
          ורק להבהיר, דברי לא נועדו לעקוץ ואני מקווה שלא יתפרשו כך. כל טוב.

          אהבתי

          • אכן לא ניכנס לדיון הזה. אני עדיין חושבת שהכלים והשיטות המדעיים יודעים לבדוק דברים מסוימים בלבד בכל נקודת זמן שכן הם מתקדמים ומשתכללים כל הזמן ומה שאנחנו יודעים היום, לא ידענו אתמול (מדעית).

            דוגמא לכך היא למשל – הסברים לאפקט הפלצבו או ריפוי ספונטני שחומקים מפענוח מדעי בדיוק משום שלמדע אין כלים היום לבדוק דברים שהם לא מדידים ועקביים בכלים הנמצאים בידו היום.

            דרך אגב – קסם של היום עשוי להיות המדע של מחר.

            השאלה האם אתה רוצה לראות את העולם רק דרך מה שכבר נתגלה מדעית או שאתה מוכן ללכת כמה צעדים קדימה ולתהות על מה שעדיין לא…

            אהבתי

          • העולם מלא בקסמים.
            מה הסיבה שדומם הפך לחי ?

            "There are only two possibilities as to how life arose; one is spontaneous generation arising to evolution, the other is a supernatural creative act of God, there is no third possibility. Spontaneous generation that life arose from non-living matter was scientifically disproved 120 years ago by Louis Pasteur and others. That leaves us with only one possible conclusion, that life arose as a creative act of God. I will not accept that philosophically because I do not want to believe in God, therefore I choose to believe in that which I know is scientifically impossible, spontaneous generation arising to evolution."

            George Wald, prominent Evolutionist (a Harvard University biochemist and Nobel Laureate

            מה הסיבה לצורות החיים השונות ?

            "The absence of fossil evidence for intermediary stages between major transitions in organic design, indeed our inability, even in our imagination, to construct functional intermediates in many cases, has been a persistent and nagging problem for gradualist accounts of evolution."

            (Stephen Jay Gould, Professor of Geology and Paleontology, Harvard University.)

            "There is a striking lack of correspondence between genetic and evolutionary change. Neo-Darwinian theory predicts a steady, slow continuous, accumulation of mutations (microevolution) that produces a progressive change in morphology leading to new species, genera, and so on (macroevolution). But macroevolution now appears to be full of discontinuities (punctuated evolution), so we have a mismatch of some importance. That is, the fossil record shows mostly stasis, or lack of change, in a species for many millions of years; there is no evidence there for gradual change even though, in theory, there must be a gradual accumulation of mutations at the micro level."

            Richard C. Strohman, professor emeritus of molecular and cell biology at Berkeley, March 1997 edition of Nature Biotechnology

            אהבתי

  2. אני מסכימה עם אריאל, מכיוון אחר אבל בכל זאת.

    גלעד – אתה יוצא מנקודת מבט שאם לא הייתה חזרה מובהקת ועקבית על הצלחה של ניבוי עתיד – אז זה לא קיים בתחום היכולת האנושית (הכל הטיות).
    אבל יש גם פרשנות אחרת – יכול להיות שחיזוי עתיד (ויכולות "על טבעיות" אחרות) מאוד מאוד מאוד קשות לביצוע ולכן גם מי שמסוגל לעשות את זה לפרקים, אינו מסוגל לעשות את זה בצורה עקבית.

    בתור מי שקצת ניסתה ועדיין מאמינה שזה משהו שנמצא בתחום היכולת האנושית, אני יודעת שזה אכן מאוד, מאוד, מאוד קשה לביצוע בצורה עקבית. צריך להיות במצב מיקוד עמוק מאוד ללא הסחות דעת פנימיות או חיצוניות (מחשבות על כוס הקפה שתיכף אשתה, על רשימת הקניות לסופר וכו').

    נסה לדוגמא לשבת עם נר דולק ומוזיקה מרגיעה (או בעיניים עצומות) ולא לחשוב – על שום דבר – בכלל.
    שים גם סטופר ותעצור אותו כל פעם שאתה ער לכך עוברת לך מחשבה בראש.
    מבטיחה לך שלא תעבור את ה-5 שניות (אם באמת תהיה מודע עד הסוף לכל מחשבה) ו-5 שניות זה טוב. הממוצע הוא 3 שניות.

    אם היינו יכולים לחזות את העתיד (המידי כמו עם קלפי זנר) תוך כדי חשיבה רגילה – זה הרי היה דבר נפוץ ולא היית טורח להתעמק בו. לפי הבנתי, צריך להפעיל חלקים עמוקים יותר במוח כדי לעשות דברים מהסוג הזה (לי יש כל מיני התנסויות בעניין אבל בטח תגיד – אנקדוטלי, הטיה וכו' – אז אין טעם לפרט).

    קשה לי להתגבר על הרושם, שכדי להגיע לתוצאות עקביות ומדידות בתחום הזה – ובו נדבר כרגע רק על קריאת קלפי זנר – יש צורך במישהו שמסוגל להתמקד לעומק זמן ארוך מאוד – במשמעת ברזל, בלי להילחץ, בלי להיות מוסח – בקיצור, קצת על-אנושי. לא האדם הממוצע ברחוב. זה דורש ידע על הטכניקה והרבה מאוד אימון.

    או – שנמצא דרך מחקרית אחרת. לא ניתוח סטטיסטי אלה בדיקה של "אנקדוטות" מוצלחות מזווית אחרת.
    אולי מכשירי מדידה טובים יותר שמתוך המדידה שלהם אפשר להסיק אם קורה משהו אחר במוח, אולי דווקא התמקדות באנשים עם היכולות המוצלחות ביותר כדי להבין מה קורה אצלם שהוא שונה מכרגיל. ואולי משהו אחר.

    אחרי שנים על גבי שנים של מחקרים שהראו מובהקות זעירה, מול עדויות רבות ואנקדוטליות של ניבוי עתיד – אולי כדאי לשנות גישה.
    אתה יכול להגיד – אבל הנה – הראינו שזה נובע מהטיות- גן חיות שלם שלהן – אבל אולי לא כל ההטיות הן הולכת שולל עצמית (במודע או שלא במודע), אולי בחלק מהמקרים זה פשוט שם שהדבקת על משהו אחר לגמרי שקורה מאחורי הקלעים ועל פניו נראה כהטיה.

    אהבתי

    • אני מזמין אותך לתכנן ולבצע ניסוי יחד, בו תנסי (את או כל אדם אחר) להראות יכולות כלשהן מהסוג הזה, עם תנאי מקל:
      את תחליטי, באיזה מתוך המוני ניחושים שתנחשי, את רוצה שאני אתחשב בסטטיסטיקה.
      תבחרי את המקרים בהם הרגשת הכי "מחוברת" / "מרוקנת" / מרוכזת" / מה שבא לך, ונתחשב רק בניסיונות הללו.
      (כמובן שהניסוי צריך להיות בנוי בצורה שאף אחד מהצדדים לא ידע מתי הצלחת באמת).
      לפי ההשערה שלי – עדיין זה לא יחרוג ממקריות.
      נעשה ניסוי?
      אחרת מבחינתי דרקון בלתי נראה, יורק אש חסרת חום ובעל גוף לא גשמי, אינו שונה בכלום מ…לא-כלום.

      אהבתי

  3. אני מוכנה לעשות ניסוי. אבל אם המדידה היא עדיין סטטיסטית, זה לא יקרה עד שאפתח יכולת עמידה כפי שתיארתי – משמעת ברזל, בלי להילחץ ובלי להיות מוסחת.
    כשזה יקרה – קבענו.

    אהבתי

    • והנה תראו מה מצאתי היום… יש כאן הגדרה די מדויקת של מצב המיקוד שאני מדברת עליו… אמנם כאן לא התייחסו ליכולות על טבעיות אלא לשיפור כישרון טבעי אבל יכול להיות שזה יעבוד באותה צורה.
      אולי יש קיצור דרך למצב הזה בדמות חשמל למוח…:

      ציטוטים:
      לפי צ'יקסנטמהיי, התכונה הראשונה שמופיעה במצב של זרימה היא התעמקות שמביאה לאובדן תחושת זמן. המרכיב השני הוא התחושה שהפעולה היא בעלת ערך בפני עצמה. המרכיב השלישי הוא ההרגשה שמידת המיומנות תואמת לחלוטין את הדרישות מהמשימה, וכי קיים בפעולה איזון שאינו משאיר מקום לתסכול או שעמום. ולבסוף, מצב הזרימה מתאפיין בהרגשה שהפעולה נעשית באופן אוטומטי, מעין תחושה "שהפסנתר מנגן בעצמו".

      תוצאות המחקר של וולף תאמו את התפיסה, לפיה מצב של זרימה ולימוד טוב יותר נוצרים בשעה שמצליחים להתנתק מהמחשבה המודעת. "כאשר מתמקדים בנקודה חיצונית, משיגים סוג אוטומטי יותר של שליטה", היא אומרת. "לא חושבים על מה שעושים, אלא רק מתמקדים בתוצאה"

      הנה המאמר המלא: http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1736677
      ממש מסקרן.

      אהבתי

        • הקשר הוא שמצב המיקוד שמאפשר יכולות על טבעיות שהוא דומה מאוד למה שמתואר במאמר – *כנראה* (לפי קצה החוט במאמר הזה) ניתן ליצירה בצורה מלאכותית על ידי זרם חשמל.
          אולי זה קיצור דרך שיאפשר להגיע למצב מיקוד עמוק יותר לאורך זמן – וכך יאפשר מדידה עקבית של התוצאות.

          זה מתקשר גם למה שכתבתי על בדיקה של יכולות על טבעיות – "מכשירי מדידה טובים יותר שמתוך המדידה שלהם אפשר להסיק אם קורה משהו אחר במוח" – הנה דוגמא לכך שקישרו את מצב "הזרימה" הזה (שדומה מאוד למצב המיקוד שאני מדברת עליו) לגלי אלפא במוח.

          אהבתי

          • במאמר שצירפת, מסופר על אנשים ששיפרו יכולת לבצע משימות מוגדרות, קיימות, ידועות, כמו לשחק טניס.
            כיצד את יכולה להשליך מזה משהו על תופעה שקיומה לא הוכח עד היום?

            "מצב המיקוד שמאפשר יכולות על טבעיות…" – על איזה יכולות על-טבעיות את מדברת?
            אם אני זוכה בלוטו, האם היתה לי יכולת על-טבעית חד-פעמית? לא. היה לי מזל.

            קודם כל צריך להראות קיום יכולת על טבעית. קיום חייב לחרוג ממזל, בתנאים מסוימים שהוגדרו, אחרת אי אפשר לדעת שמשהו קיים.
            אני יכול לרצות או לדמיין מה שאני רוצה. אם המטבע ממשיך ליפול חצי מהפעמים שלו על כל צד, בלי שום קורלציה לרצון שלי, אז אין תופעה. זה שבחצי המקרים הוא נפל על הצד שרציתי לא מוכיח שהיתה לי יכולת על טבעית בחצי מהמקרים.

            אהבתי

            • אני משליכה בזהירות רבה רק בגלל שהתיאור של מצב המיקוד שמדובר עליו במאמר מאוד מאוד דומה למה שאני חווה בזמן של מיקוד עמוק כפי שהסברתי.

              לגבי הוכחה סטטיסטית – כבר הסברתי שמאוד מאוד מאוד קשה להגיע למצב הזה, שלא לדבר על תוצאות עקביות ומובהקות סטטיסטית.

              לכן כולי תקווה שהשיטה שמוצגת במאמר עשויה להיות איזשהו קיצור דרך למצב הזה. לא יודעת אם קראת את המאמר – הנבדקים מדווחים על חוסר בתחושת זמן, על השתקת הקולות המודעים של החשיבה הכרתית – זה בדיוק מה שדרוש כדי לבצע משהו כמו קריאת קלפים – לפחות מניסיון שלי.

              אהבתי

              • אני מזכיר שמה שעומד כאן למבחן זה לא יכולת הריכוז / מיקוד, אלא על כוחות "על טבעיים". מצידי את יכולה לבצע את נסיונות החיזוי בזמן שחיה, קפיצת בנג'י, ריקוד עם ביצה יען או כל דרך אחרת שתבחרי.

                אהבתי

                • ריקוד עם ביצת יען?? עזוב, לא רוצה לדעת…
                  ברור – יכולות על טבעיות, לא מיקוד גרידא (למרות שזו הדרך).

                  אהבתי

    • אני מדגיש, לגבי הניסוי, תוכלי להצהיר רק על ניחושים מסוימים, בידעבד, ככאלה בהם את הרגשת שזה הצליח במיוחד / היית לא מוסחת / וכד'.
      כמובן שנצטרך לבצע המון ניסויים אם רק בעשירית מהם תרגישי שזה הצליח, אבל מה לא נעשה בשביל המדע…

      אהבתי

  4. וזה יספק אותך? בוא נחשוב רגע קדימה…
    עשינו את הניסוי והתוצאות היו ממש בלתי צפויות – הצלחתי לנחש בצורה מובהקת את הקלף הבא.
    מה עכשיו? תוכל להגן על ניסוי כזה מול עמיתים?

    אני שואלת כי לא בא לי לצאת שרלטנית בסופו של דבר.

    אהבתי

    • אוודא עם עמיתי בטרם עת שהפרוטוקול מקובל עליהם, ולא תהיה ברירה אלא גם להם להודות שמשהו מאוד מוזר וחריג קרה. אם יקרה. אני מניח שבכל מקרה יעלו חשדות להטיות נסיוניות אפשריות, ויהיה אפשר לבצע ניסוי חוזר שינקה גם אותן.

      יתרה מזאת, אפשר לדון בפרוטוקול כאן בבלוג, באופן ציבורי, עד אשר אחרון ספקני הספקנים ישתכנע כי הוא חסין בעיות.

      אהבתי

  5. אם כך, במקום להתחיל להתקשקש עם כולם, בוא נבנה מראש ניסוי שיעמוד בביקורת. גם אם זה דורש להמתין עד שאפתח יכולות של סופרוומן 🙂

    אהבתי

    • זה כל הרעיון של מדע טוב – עבודת צוות. כמה מוחות עולים על דברים שאחר מפספס. מעבר לכך, התקשקשות קטנה לפני יכולה למנוע מאמץ גדול מיותר. לפעמים כל שנדרש הוא שינוי קטן ופתאום מנקים עוד הטיה.
      בכל מקרה אפשר להגיע לפרוטוקול סביר ולגלגל אותו בין 3-4 אנשים נוספים לביקורת, אם דיון ציבורי זה מה שימנע לבצע ניסוי.

      אהבתי

  6. גלעד,
    למרות שאני איתך ב-100% בצד הספקנות, בכתבה הנ"ל אתה נופל לדעתי בכשל. מהכתוב ברור שאתה לא אובייקטיבי וקבעת דעה מראש. עם יד על הלב, נניח שהייתי מראה לך את אותם גרפים ומספר לך שהם בודקים משהו שאין לך שום מעורבות ריגשית בו. נניח שהם מתארים את קצב הצמיחה של פרחים אדומים מול לבנים בלילה (צד שמאל של הקו) וביום (צד ימין). האם גם אז היית כה ביקורתי לגבי הסטטיסטיקה שמראה הבדלים קטנים אולם סיגניפיקנטים בגידול בלילה? האם היית מתעקש לחפש הטיות כאלה ואחרות? או שהיית מוכן לקבל שאכן ישנם הבדלים?
    הרי המשפט שכתבת "ההשערה השניה סבירה הרבה יותר (הטיות יש בכל מחקר), ולכן יש להתייחס אליה בכובד ראש ולמצות את החיפושים אחר הטיות כאלה עד תום" תקיפה לכל מחקר. אז היכן הגבול? כמה תקיפות סטטיסטית תוצאות צריכות להיות על מנת להחשב תקיפות??
    ושוב, אין לי כמעט ספק שלא ניחנו ביכולות לחזות את העתיד אולם אם ספקן, אז תמיד ספקן!

    אהבתי

  7. גילעד,
    הרי הסטטיסטיקה היא המדע שקובע מה סביר ומה לא סביר. אז אם אתה מקבל את הסטטיסטיקה ומבחני המובהקות שלה, נכפה עליך לקבל את התוצאות. האם אתה יכול להגיד במקרה X מקובל עלי שהתוצאות מובהקות ובמקרה Y, בגלל שלפי תחושת הבטן שלי הסבירות נמוכה, אני דורש ראיות יותר מוצקות? זה Bias מאד לא מדעי. הרי בדיוק את תחושות הבטן הללו באה הסטטיסטיקה למנוע ואתה הראית את זה יפה מאד באינספור פוסטים מבריקים.
    אני בהחלט לא מנסה לקנטר אלא שזו שאלה לגיטימית שאני ועמיתים נתקלים בה במחקר, מתי להאמין לסטטיסטיקה ומתי לא? מתי לדרוש, כמו שאתה אומר, ראיות מוצקות, ומתי לקבל גם הבדלים מובהקים קטנים. ואז איך לשכנע את הreviewers שההבדלים אכן מייצגים תופעה אמיתית?

    אהבתי

    • אני מבין את הטענה שלך. אני לא חושב שיש הגדרות מתמטיות סגורות מתי ראיות הן "מספיקות". בשביל זה יש גם דעות.
      הדעה שלי, היא שראיות ברמה כזו רחוקות מלהספיק. זו גם הדעה של רוב אנשי המדע, כך נראה.
      מעבר לכך, בשביל להיות יותר בטוח חוזרים על ניסויים.
      במקרה של הפראפסיכולוגיה התבנית ברורה. חוקרים "אוהדים" מוצאים אפקט זניח כלשהו (אך מובהק סטטיסטית, לפי החישובים שלהם).
      חוקרים אחרים מוצאים פגמים בניתוח התוצאות, וניסויים חוזרים שמבצעים אחרים לא מצליחים לשחזר את התוצאות הזניחות מלכתחילה.
      לפעמים (כמו במקרה הזה) אפילו החוקר המקורי לא מצליח לשחזר את "הצלחותיו" הקודמות.
      זה לא מאוד מרשים…

      אהבתי

  8. גילעד,
    קודם כל בודאי שיש הגדרות מתימטיות מתי ראיות הן מספיקות. זו מהותה של הסטטיסטיקה. ויכוחים דומים התרחשו ומתרחשים כל הזמן. לדוגמא, במשך שנים חברות הסיגריות הראו מחקרים עם מובהקות ססטטיסטית שאין לסיגריות השפעה. כנ"ל יש ויכוח על ההשפעה של הרבה מאד תרופות וחומרים לטוב ולרע. הבעייה העיקרית, וזו גם הבעייה בנושא הנוכחי,היא שכמעט ואין מחקרים אובייקטיבים ולכל אחד יש דיעה על התוצאות הצפויות לפני שהן מתקבלות, דבר שמביא להטיות רבות. ברפואה פותרים את זה ע"י blind blind וגופים חיצוניים שבודקים את התרופה שפיתחת כך שלך כחוקר או חברה אין בשלב הזה גישה לנתונים. אולי צריך לחשוב על משהו כזה כאן.

    אהבתי

  9. מעניין.

    אולי אפשר להציע סוג של וריאציה של כשל המהמר. ניקח למשל, סרט אימה (slasher) שבו קבוצת מתבגרים מבלה באזור שבו מסתובב רוצח סדרתי. אנחנו לא יודעים מתי הרוצח יכה, אך אנו מניחים שזה יקרה בשלבים מסוימים לאורך הסרט. במיוחד אנו מצפים לזה בסיטואציות שהן לכאורה אידיליות (זוג יוצא להתחרמן בטבע). כאן הבמאי יגלה נטייה "למתוח" את הצופים, משום שהוא יודע למה אנו מצפים, והציפייה היא זו שמגבירה את הריגוש.

    אולי היה כאן אפקט דומה?

    אהבתי

  10. כל הפוסט הזה בנוי אך רק מחומרים של בלוגים אנטי Psy.
    הטיית פרסום פר אקסלנס. אי אפשר ללמוד מה באמת האמת עם המידע החד צדדי הזה כאן

    אהבתי

  11. אתה מתחמק מהקישורים שהבאתי לך.

    אתה כותב "איכשהו, ע"י בחישת המספרים בקדירת הסטטיסטיקה, מצליח ראדין להפוך שני ניסויים מוצלחים ושניים שלא העלו דבר, למקבץ מנצח שהסיכוי שיקרה במקרה קטן באופן מדהים. מומחי הסטטיסטיקה שביניכם בודאי ידעו להסביר כיצד התרחש הקסם."

    לא בוחש לא קסם זה מאוד סטרייט פורווארד
    A Stouffer Z score was used to combine the results across all four experiments,
    involving 131 participants and 4,569 contributed trials. This resulted in z = 4.0 (p =
    0.00003), confirming the basic presentiment hypothesis. (A Stouffer Z weighted by
    the number of trials in each experiment resulted in z = 4.3.) A test of the relationship
    between the pre-assessed emotionality ratings vs. the pre-stimulus ΔSCL levels
    resulted in a significantly positive correlation (r = 0.04, t = 2.42, N = 4,569, p = 0.008,
    one-tailed), confirming the general presentiment hypothesis.
    http://www.deanradin.com/papers/Radin_AAAS_final.pdf

    לטיעון "החריגות מהצפוי באקראי שמתגלות בניסויים אלה קטנות בד"כ עד כדי כך שלא ניתן להבחין באפקט המדובר אף פעם בחיי היום-יום, אלא רק בצורה סטטיסטית על פני מאות או אלפי נסיונות… וכו' "

    ראדין עונה
    This argument might seem appealing, except for one very important problem: Human performance is highly variable, even among those with world-class talent. E.g., some people claim to be able to hit baseballs thrown at them at 90 miles/hour. If that obviously ridiculous claim is true (because human reaction time is far too slow to hit such a fast-moving object), then it would be easy to demonstrate. We shouldn't need fancy baseball statistics. One good swing of a bat ought to prove the claim once and for all.

    Back to the real world, we know that the best baseball players in the world get a hit only about once every three times at bat. If our skeptic happened to look at the plate only when the batter missed the ball, which was the majority of the time, he'd conclude that the baseball claim is false. Especially if he distrusted statistics.
    http://deanradin.blogspot.co.il/2006/02/confirmation-bias.html

    תגיד חשבת אולי לשלוח אימייל לראדין עם השאלות שלך ? אז הפוסט שלך היה הוגן. עד אז זה בחזקת פסודוסקפטיות שזה לא פחות גרוע מפסודומדע

    אהבתי

    • אני חושב שמר ראדין קצת משחק פה עם המילים. אם אני מבין נכון, הוא טוען שאם ספקן יסתכל על מספר ההחטאות של שחקן כדורסל, הוא מיד יסיק שכדורסלן הזה הוא בכלל לא כדורסלן, כי רוב הפעמים הוא החטיא. (תקן אותי אם אני טועה)
      אני לא חושב שספקן היה מסיק מסקנה כזאת, להיפך, בשביל הספקן אין פה מספיק מידע בכלל. הספקן היה דורש *להשוות* מידע עם אנשים שאינם שחקני כדורסל ואם יש הבדל מובהק ביניהם, אז ורק אז אפשר להתחיל לקבל מסקנות כלשהן.
      בכל מקרה, השפה שהוא בוחר להשתמש בה יותר מכוונת לקורא שלא עד כדי כך מבין בסטטיסטיקה. ככה יותר קל *לרמות*. מספיק משחק מילים קטן, להחליף סדר משפטים וכו', גם ככה אף אחד לא יתעמק בזה יותר מדי, אז למה להתאמץ…

      אהבתי

  12. בנושא לחלק הפוסט "התייחסותו של ראדין" –

    1) משום מה הוא בוחר להתייחס רק לשני ניסויים מתוך הארבעה – לא "משום מה" אלא בגלל :
    To do this, data from two of the
    SCL experiments using the same physiological hardware and design

    2)מכיוון שהשפעת ההטיה המדוברת היא מצטברת ונתרמת מכל הניסיונות של כל הנבדקים.. – בדיוק ההיפך :
    Simulation
    studies have shown that a small bias consistent with this strategy does indeed exist
    . However, those same simulations also show that upon pooling trials across many
    participants (the approach taken here) that these biases become vanishingly small.

    3)ראדין מחליט לשנות את קו הגבול וקובע כי רק 26% התמונות המעוררות ביותר יחשבו "מעוררות" לצורך הבדיקה שלו, וכל השאר (כולל תמונות מעוררות רבות) יחשב כתמונות רגועות. ?!? – עשית סלט מזה :
    Trials were separated into two classes: emotional trials were
    defined as those with the top 26% emotionality ratings, and calm as those with the
    bottom 74% emotionality ratings. These percentages were selected to create about a
    1:3 ratio of emotional to calm targets to ensure that there would be an adequate
    number of calm trials in a row to examine the anticipatory strategy.

    "לאור הצעדים החשודים הללו, אין טעם אפילו להתעמק בבדיקה שעשה" תתחיל לחשוד במקור שממנו צוטטת את המידע שלך

    (הטקסט באנגלית מתוך הקישור למעלה Radin_AAAS_final.pdf)

    אהבתי

    • אני חושב שאתה מפספס את המסר העיקרי שניסיתי להעביר: בניגוד לצורה המאוד מרשימה בה ניסויים כאלה מוצגים לעיתים, מדובר בסטיות סטטיסטיות קטנות שמופיעות בחלק מהניסויים ולא מופיעות באחרים.
      הויכוחים על הפרטים הקטנים יכולים להמשך עוד שנים רבות, ונמשכים כבר עשרות שנים, אבל בסופו של דבר התמונה לא משתנה. עדיין מדובר על סטיות סטטיסטיות קטנות שמופיעות בחלק מהניסויים ולא מופיעות בנסיונות שיחזור שלהם.
      וגם אם קיימות סטיות סטטיסטיות, לא ניתן להסיק מכך יותר מדי, שכן יתכן שפשוט מדובר בעוד הטיה ניסויית שעדיין לא ירדנו לעומקה (והבאתי דומגה להטיה כזו, וההיסטוריה רצופה הטיות מהטיות שונות שהתגלו זמן מה לאחר הדיווח על ממצאים מדהימים לכאורה). מעבר לכך, ההטיות שונות בין ניסוי לניסוי. גם אם ניסויים נשמעים דומים – "עוד ניסוי לבדיקת השפעות של העתיד על העבר" – הרי שכל וואריאציה הכי קטנה פירושה פרוטוקול חדש, ויש לחזור עליו במדויק כדי לאשש את הממצאים. דיווח על ניסוי "דומה" שהצליח הוא דיווח על ניסוי שונה לחלוטין שיש לשחזר.
      ויש גם את כל עניין הדיווח הסלקטיבי.
      בקיצור, נחכה ונראה. בינתיים זה מאוד לא משכנע. לפחות לא אותי. בשביל להשכנע אותי שפעולות בעתיד משפיעות על העבר, אני צריך לראות ראיות קצת יותר מוצקות מפלקטואציות סטטיסטיות קטנות, לפעמים.

      אהבתי

      • גלעד ,מותר לך לומר שאתה לא סומך על סטטיסטיקה.
        אבל כאן אתה עוזב את עולם המדע ועובר לעולם האמונה. בחירה שלך

        דרך אגב אם מעניין אותך מבחן עם תוצאות מאוד מובהקות :
        https://en.wikipedia.org/wiki/Natasha_Demkina

        שים לב לגישה הפסודוסקפטית המיליטנטית למבחן בניו יורק

        אהבתי

        • נקודת המוצא שלי היא ששום תופעה לא קיימת, אלא אם יש ראיות ברורות לקיומה. וכגודל הטענה, כך חוזק הראיות הנדרשות לאשש אותה.
          אין ראיות חזקות לקיום חישת עתיד, ולרוב הדעות זו טענה בלתי סבירה, לפיכך רף הראיות הנדרשות במקרה זה גבוה במיוחד. עד שלא תמצאנה ראיות חזקות במיוחד, אין לי סיבה להאמין בקיום התופעה הבלתי סבירה הזו. זה הכל.
          זה לא שאני מאמין בזה שהיא לא קיימת. פשוט אין לי סיבות טובות להאמין בזה שהיא כן קיימת.

          אהבתי

          • http://www.kikar.co.il/214521.html הרב אמנון יצחק תוקף את הרב ניר בן ארצי: "נביא שקר"
            הרב אמנון יצחק יוצא במתקפה, הפעם, נגד המקובל הרב ניר בן ארצי ואומר כי מדובר ב"נביא שקר". לדברי הרב יצחק: "רחמנא ליצלן, העונש שלו היה חמור ביותר אם זה היה בתקופת הסנהדרין" (ארץ)

            אהבתי

  13. אני לא כל כך מבין משהו, אשמח אם מישהו יוכל לנסות להסביר…

    על פי ההיפותזה הראשונה במאמר של ראדין מ-2004, תוצאה שבה העוררות גבוהה באופן מובהק לפני תמונות "מעוררות" מאשר לפני תמונות "רגועות" (כפי שנראה בחלק השמאלי של תרשים 2 במאמר) משמעה היא שהנבדק חווה חישת עתיד. המשמעות היא למעשה שהמידע, בין אם במודע ובין אם לא במודע, כבר זמין לנבדק. במקרה כזה יש לצפות שהעליה בעוררות תתחיל מוקדם יותר, ולכל המאוחר כ-2-3 שניות לאחר ההיחשפות למידע (כפי שמצויין במאמר). לא רק שעלייה כזו אינה נראית בשום שלב לפני ההיחשפות לתמונה,אלא שקיימת דינאמיקה הפוכה, העוררות הולכת וקטנה ומתחילה לעלות רק בזמן הצפוי אילו לא הייתה חווית חישת עתיד כלל. למעשה רואים שהעוררות מיד לאחר הצגת תמונה "רגועה" (לפני פרק הזמן הדרוש לתגובה נורמלית) גבוהה מאשר העוררות באותו פרק זמן לאחר חשיפה לתמונה "מעוררת".
    מהמידע שמוצג בתרשים 2 לא ניתן לתלות את העוררות היחסית הגבוהה יותר לפני חשיפה לתמונה "מעוררת" (גם אם יוכח מעל לכל ספק שהבדל זה אמיתי ולא נובע משום הטיה) בחווית חישת עתיד, מפני שכלל לא מתקיימת התולדה המתבקשת מחוויה שכזו. אם לחילופין נטען שלמידע המתקבל מאירוע חווית חישת עתיד אין שום ביטוי על פעילות המערכת, אינני מבין מה בעצם הביג דיל? תארו לכם שאני צועד ברחוב וחווה חישת עתיד שעומד ליפול עלי פסנתר מגג הבנין שלידו אני צועד, אבל אני מגיב רק כמה שניות (מאוחר מדי) לאחר שמגיע אלי קול ריסוק של חתיכה מהפסנתר על צינור שבולט מקיר הבניין. מה בעצם המשמעות של "חישת עתיד" שכזו?

    בנוסף ישנם כמה וכמה סימנים המעידים על חוסר אמינות, כמו למשל לא ברור מדוע המחבר לא הציג בגרף מדד לפיזור הנתונים או למידת הבטחון בנתונים, כמקובל (וכפי שהוצג בחלק מהתרשימים האחרים במאמר) אלא רק את הערכים הממוצעים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s