בשערי המוות 10 – הסברים?

בשערי המוות 10 – הסברים?

התייחסנו רבות להשערה/אמונה כי NDE הוא תיאור מהימן של מציאות אחרת, רשמים של תודעה הנפרדת מהגוף ומשייטת בעולמות אחרים. ראינו כי השערה זו אינה נתמכת בממצאים אמפיריים באופן משכנע.

תמונת המצב עשויה להשתנות בצורה דרמטית שתטלטל את אושיות המדע, אם בניסויים עתידיים (כדוגמת זה שעומד להסתיים בזמן הקרוב) יוכח באופן חד משמעי כי אנשים מסוגלים לדעת דברים על המתרחש סביבם שלא באמצעות ערוצי הקלט החושיים הרגילים.

דרך אגב, גם אם תאספנה ראיות כאלה, הדבר אינו מעיד בהכרח על קיום חיים לאחר המוות או עולמות אחרים. יתכן שהדבר מוכיח רק יכולות תפישה על חושית, כגון "ראייה" מרחוק או יכולת טלפתית, באמצעותן העומדים למות קולטים מידע על סביבתם שלא באמצעות החושים המוכרים. גם קיום יכולות אלה לא הוכח עד היום באופן משכנע, למרות העיסוק הרב בתחום במשך למעלה ממאה שנה.

כיצד מסבירים אם כן החוקרים את כל אותן תופעות מיוחדות שמרגישות אמיתיות כל כך ומשפיעות על החווים אותן באופן כה עמוק?

מסקירה של התחום עולה, כי מספר ההסברים למרכיבים השונים של ה-NDE רב כמספר החוקרים (ומספר החוקרים רב). היו שניסו לתקוף את הבעיה מהכיוון הפסיכולוגי, היו שעשו זאת מהזוית הנוירולוגית, ואחרים ניסו לאחד ולשלב הסברים נפרדים לכלל תיאוריה מקיפה יותר.

כזכור, אותרו מצבים רבים ושונים שמעוררים אלמנטים של NDE גם מבלי שהמוות ניצב בפתח (עסקנו בכך בהרחבה כאן). כל מצב כזה נתן השראה לחוקרים להציע מנגנון שונה אשר מנסה להסביר את ה-NDE.

כפי שאני התרשמתי, אין עדיין בנמצא תיאוריה אחת מקיפה המקובלת על רוב החוקרים. כל חוקר מציע תיאוריה משלו ומנסה לשכנע שהיא היא התאוריה שהעולם חיכה לה ואשר בכוחה להסביר את התופעה.

נחלוף ברפרוף על פני מגוון נסיונות ההסבר. הרחבות והפניות נוספות אפשר למצוא בסקירה הזו.

הסברים פסיכולוגיים

התנתקות מגננתית: היו שראו ב-NDE התנתקות מתוך מגננה לנוכח סכנת חיים חמורה, ומיקוד המודעות בחוויות שמקורן בחושים או בדמיון. מודל זה זוכה לתמיכה מסוימת במחקרו של Irwin שמצא כי אנשים שחוו OBE הראו יכולות absorption גבוהות יותר, ובמחקרים של Council ו-Greyson שהראו כי אלה שחוו NDE קיבלו ציונים גבוהים יותר במדדי פנטזיה ו-absorption. המודל מסביר בצורה סבירה את מרכיב ה-OBE אבל לא מסביר את תחושת המציאות הבהירה שמתארים החווים, אשר שונה מתחושות דמויות החלום האופייניות למצבי התנתקות אחרים.

שיחזור חווית הלידה– היו שקישרו בין חווית המנהרה ליציאת התינוק מרחם אימו. ההסבר קלוש (שכן בפועל התינוק נדחף בחוזקה בחשיכה מוחלטת, כשעיניו עצומות ואינן מופנות לעבר הפתח), ואינו נתמך ע"י הממצאים: חוויות המנהרה נפוצות באותה מידה גם אצל תינוקות שנולדו בניתוח קיסרי (Blackmore 1983).

הסברים פיזיולוגיים

מחסור בחמצן: מחסור בחמצן הוא התהליך הראשי שגורם באופן ישיר למות המוח. הגיוני לפיכך להתחיל את החיפוש בכיוון זה. חיזוק לגישה זו מוצאים בחוויות הטייסים, שתאוצה חזקה מרוקנת את מוחם מדם (ולפיכך מחמצן) וגורמת לשלל תופעות NDE, כזכור.
אחת ההתנגדויות להסבר זה היא שאנשים מתארים חוויות שנחוו בצלילות רבה, בעוד שמחסור בחמצן גורם בד"כ לחשיבה מבולבלת. אך כנראה שהגורם החשוב שמשפיע על אופי החוויה אינו רמת החמצן, אלא קצב השינוי ברמת החמצן (Blackmore 1996). ידוע גם כי ההתנהגות המבולבלת שמפגין אדם במצבים כאלה כלפי חוץ אינה משקפת כלל את תחושתו הפנימית, שהיא צלולה דווקא (Liere ו- Stickney  עמ' 300).

עודף בפחמן דו חמצני: קשור כמובן להדלדלות החמצן, וכשלעצמו יכול לגרום תופעות דמויות NDE.

יחד עם זאת, מתועדים מקרים רבים בהם NDE  נחווה גם כאשר נמדדו רמות תקינות של חמצן ופחמן-דו-חמצני בגופו של המטופל, כך שהסברים אלה לבדם אינם מספקים.

הפרשת נוירוטרנסמיטרים: Saavedra-Aguilar ו-Gomez-Jeria הציעו את האנדורפינים כשחקנים עיקריים, בהיותם ידועים כמופרשים בעיתות דחק, מפחיתים כאבים ואף גורמים לתחושות אושר.
Morse הצביע על הסרוטונין כעל המועמד העיקרי לתחושות המיסטיות, ההזיות וחוויות היציאה מהגוף.
Jansen העלה את התאוריה כי חומרים דמויי Ketamine מופרשים כדי להגן על תאי המוח מנזקים שמתחוללים בעת תהליך ההרס שלו.

אך כל אחד מהסברים אלה היה חלקי ביותר. נדרשו מודלים כוללניים יותר.

מודלים משולבים

Saavedra-Aguilar ו-Gomez-Jeria הציעו ב-1989 מודל לפיו מצבי סטרס קיצוניים במוח הנגרמים מארועים טראומטיים מובילים להפרשת כימיקלים אשר יוצרים אפקט של התנתקות ואופוריה. פעולה זו, בשילוב עם מחסור בחמצן, מביאה להתפרצות אפילפטית אשר גורמת להזיות ויזואליות והצפה בזכרונות. הזיות נוספות, כמו גם תחושת האור הבהיר, נגרמות כתוצאה מהתפשטות הפעילות החשמלית לאזורי מוח נוספים. זיכרון של תחושות אלו נבנה מחדש לאחר ההתאוששות, כדי ליצור תרחיש שעולה בקנה אחד עם הציפיות והאמונות התרבותיות של החווה.

אך עדיין, כיצד מסביר מודל כזה חוויות שמתרחשות ללא ארוע פיזי כלשהו שנגרם למוח? אותן חוויות FDE שמוזנקות כתוצאה מפחד מהמוות לבדו?

Kevin R. Nelson מנסה לתקוף את הנושא מכיוון אחר ומציע מודל שמבוסס בעיקרו על "פריצת REM".

REM או Rapid Eye Movement הוא מצב תודעתי שמתרחש באופן נורמלי בזמן שינה ומאופיין בתנועות עיניים מהירות וחלימה מוגברת. ישנם מצבים מיוחדים בהם REM מתערבב עם מצב הערות. "שיתוק שינה" הוא אחד מהם – ההפרעה מאופיינת בתחושת ערות המלווה חוסר שליטה על הגפיים ובהזיות חזותיות ושמיעתיות. (עסקנו בתופעה כאן).
Nelson מעלה תיאוריה לפיה בזמן NDE מתחוללת הפעלה של מצב REM במשולב עם מצב הערות, מה שגורם לתחושות של "מוות" (כתוצאה משיתוק השרירים), במקביל לראיית אור ודימויים ויזואליים-רגשיים האופייניים למצב של REM. בנוסף, מצב REM מתאפיין בהפחתת פעילות של האונות הרקתיות, מה שיכול לעודד תחושות של ניתוק מהגוף, איבוד העצמי, אחדות עם היקום וכד' (כפי שראינו בחלק הזה).
אם נוסיף לכך אספקת דם לקויה למוח, נוכל לקבל הסבר לתופעות ויזואליות של "מנהרה", כפי שיוזכר בהמשך.

לחיזוק התיאוריה של פריצת REM מביא Nelson מחקר שערך על 55 אנשים שדיווחו על NDE. הוא שאל אותם אם חוו מאפיינים של שיתוק שינה במהלך חייהם, כלומר, מצבים בהם חשו שיתוק ו/או הזיות במעבר שבין שינה לערות. הסתבר כי אלה שחוו NDE חוו תופעות כאלה פי 2.5 יותר מאשר אנשים בקבוצת ביקורת במאפייני גיל ומין דומים (60% לעומת 24%). נראה כי "המתג" שמעביר בין מצב ערות למצב REM נוטה יותר "להתקע" במצב ביניים בקרב אנשים מסוימים, והם אלה שיחוו יותר תופעות של הפרעות שינה ו-NDE.

Nelson מתאר את רעיונותיו בהרחבה בספר The God Impulse, אך מקריאת הספר עלתה בי התחושה כי המרחק עדיין רב בין רעיונותיו המעניינים לבין תיאוריה מבוססת היטב.
דוגמה למאבקים בין החוקרים השונים אפשר לקרוא במאמר הזה, שקוטל את עבודותיו של Nelson בשלל טיעונים. לא ירדתי לעומק הדברים, אבל מי שמעוניין מוזמן לקרוא ולשפוט בעצמו.

גם Blackmore טוענת כי מרכיבים שונים של ה-NDE נגרמים כתוצאה ממנגנונים פיזיולוגים שונים. התחושות החיוביות מוסברות ע"י הפרשות אנדורפינים, ותחושות שליליות נדירות יכולות לנבוע מפעולות של נוגדי מורפינים.

תופעת המנהרה יכולה להיווצר ע"י פעילות נוירולוגית בקליפת המוח הראייתית, כתוצאה (בד"כ, אך לא בהכרח) ממחסור בחמצן. הדבר גורם לתאי העצב באזור זה לירות באופן אקראי, אך היות ותאים רבים הרבה יותר מייצגים את מרכז שדה הראיה, החוויה תהיה של נקודת אור שמופיעה במרכז שדה הראיה והולכת וגדלה ככל שהפעילות החשמלית גוברת. תהליך זה יוצר אשליה של תנועה והתקרבות אל "האור שבקצה המנהרה".

את מרכיב חווית ה-OBE מסבירה Blackmore בדרך הבאה. היא מדברת על מודל המציאות שמוחנו יוצר כל העת. מודל זה מתעדכן בכל רגע על סמך אינטראקציה בין מידע שנקלט ע"י החושים (עיבוד Bottom-Up) לבין הידע, האמונות והציפיות הנוכחיות שלנו לגבי העולם (עיבוד Top-Down).

רוב הזמן מודל המציאות שלנו נשען על הקלט החושי ונמצא בהתאמה טובה למציאות החיצונית. במצבים מיוחדים לעומת זאת, ביחוד כאשר המידע החושי נפגע באופן כזה או אחר (למשל בעקבות שימוש בסמים, בזמן מדיטציה או עקב מחסור בחמצן), המוח עשוי לאמץ, מבלי שאנו נהיה מודעים לכך, מודל מציאות שמבוסס על נתונים פנימיים כמו זיכרון, דמיון וציפיות.

בזמן NDE, מודל המציאות ישלב כל זכר למידע חושי (למשל קלט שמיעתי) עם התחושות הפנימיות יוצאות הדופן שנחוות בזמן התהליך.

הגבול הדק בין מציאות לדמיון

 Blackmore דנה כאן בנושא מרתק זה. מכיוון שהיא עושה זאת בצורה מלאת חיים, תרגמתי את דבריה כפי שהם:

"למה משהו נראה אמיתי? אולי תחשבו שזה מובן מאליו, אחרי הכל, הדברים שאנחנו רואים "שם בחוץ" אמיתיים, לא? במובן מסוים הם לא. כיצורים קולטים, כל מה שאנחנו יודעים זה מה שחושינו מספרים לנו. והחושים מספרים לנו מה נמצא "שם בחוץ" ע"י בניית מודלים של העולם שכוללים את עצמנו בתוכו. כל העולם "שם בחוץ" והגוף שלנו הם למעשה מבנים במוחנו. למרות זאת אנחנו בטוחים כל הזמן, שהמבנים האלה, המודלים האלה של המציאות – הם אמיתיים, בעוד המחשבות החמקמקות האחרות שחולפות בנו אינן אמיתיות. לשאר הדברים אנחנו קוראים חלומות בהקיץ, דמיונות, פנטזיות, וכד'.

למוח שלנו אין שום בעיה להבחין בין "מציאות" לביו "דמיון". אבל הבחנה זו אינה מובנת מאליה. המוח צריך לעסוק בסוגיה ע"י החלטה איזה מהמודלים מייצג את העולם שבחוץ. הוא עושה זאת כנראה ע"י השוואה בין כל המודלים שעומדים לרשותו ברגע נתון ובחירת היציב שביניהם כ"מציאות".

זה עובד מצוין, בד"כ. המודל שנוצר ע"י החושים הוא הטוב והיציב ביותר שעומד לרשות המערכת. הוא בפירוש "המציאות", בעוד התמונה של הפאב אליו אני מתכננת ללכת אח"כ היא בלתי יציבה וארעית. הבחירה קלה. לעומת זאת, כשאתה כמעט נרדם, מפוחד מאוד או כמעט מת, המודל החושי יהיה מבולבל ובלתי יציב. אם אתה שרוי בלחץ נורא או סובל ממחסור בחמצן, הבחירה לא תהיה קלה. כל המודלים יהיו בלתי יציבים.

מה יקרה במצב כזה? כנראה שהמנהרה שנוצרת כתוצאה מרעש בקליפת המוח הראייתית תהיה המודל היציב ביותר וכך, לפי השערה זו, זה מה שיראה אמיתי. פנטזיות וחזיונות עשויים להפוך ליותר יציבים מאשר המודל החושי ולפיכך יראו אמיתיים. המערכת תאבד את בקרת הקלט שלה.

מה תעשה אז מערכת ביולוגית הגיונית כדי לחזור לתפקוד נורמלי? לדעתי היא תנסה לשאול את עצמה "איפה אני? מה הולך כאן?" אפילו לאדם במצב קיצוני יוותרו מעט זכרונות. הוא עשוי להיזכר שעבר תאונה, לדעת שהוא נמצא בבית חולים לצורך ניתוח או לזכור את הכאבים של התקף הלב. לפיכך הוא ינסה לבנות סיפור לגבי המתרחש, על בסיס שברי הזכרונות הללו.

אנחנו יודעים משהו מאוד מעניין על מודלים של זיכרון. לעיתים קרובות הם נבנים מזוית של מעוף הציפור. כלומר, הארועים או המקומות נראים מלמעלה. אם זה נשמע לך מוזר, נסה להזכר בפעם האחרונה שהלכת לפאב או בפעם האחרונה שצעדת על חוף הים. מהיכן "אתה" צופה בסצנה?
אם אתה רואה זאת במבט מלמעלה, תבין על מה אני מדברת.

ההסבר שלי של OBE אם כן מתבהר: מודל זיכרון ממעוף הציפור השתלט על המודל החושי. הוא מרגיש אמיתי לגמרי מכיוון שהוא המודל הטוב ביותר שיש למערכת באותו רגע. ובאמת, הוא מרגיש אמיתי בדיוק מאותה סיבה שכל דבר אי פעם מרגיש אמיתי.

תיאוריה זו של OBE מובילה להרבה תחזיות ברות בדיקה. למשל, שאנשים שבאופן רגיל רואים דברים ב"עיני רוחם" ממעוף הציפור יחוו יותר OBE. גם Harvey Irwin וגם אנוכי מצאנו שאנשים שבחלומותיהם צופים מן הצד במתרחש, חווים יותר OBE. מאידך לא נראה שיש הבדל לגבי צורת הדמיון בעת ערות. מצאתי גם שאנשים שיכולים להחליף נקודת מבט יותר בקלות בדמיונם חווים יותר OBE."

***

עד כאן כיוונים שונים להסבר, על קצה המזלג.

חובבי "הישארות הנשמה" מתייחסים לעיתים קרובות להסברים המדעיים כמשעממים, יבשים וחסרי מעוף.

אחרים, ואני ביניהם, מוצאים את החקר המדעי של המוח, התודעה ומה שביניהם כאחת ההרפתקאות המרגשות, המאתגרות והמסקרנות ביותר שהמין האנושי לקח בהן חלק מאז ומעולם. התמזל מזלנו לחיות בתקופה בה תחום מחקר זה צובר תאוצה מרשימה, והבנת הדברים הולכת וקורמת עור וגידים אל מול עינינו ממש.

סיכום

זהו. תמה סדרת הכתבות "בשערי המוות".

לאלה שממש רוצים להאמין כי המוות אינו הסוף, נזכיר כי כל מה שאמרנו כאן מתייחס רק לחוויות סף-המוות. אחרי הכל, אף אחד ממוסרי העדויות לא מת ממש, באופן מוחלט. מה קורה מעבר למוות המוחלט, נדע (או שכבר לא נדע) כשיגיע יומנו.

למי שחושש מהמוות נזכיר, כי החוויה כנראה מענגת עבור רוב האנשים, תהיה סיבת מותם אשר תהיה.

לאנשים שהגיון מדבר אליהם יותר, הטיעון הבא עשוי לעזור:

"אני לא פוחד מהמוות – הייתי מת במשך מיליארדים על מיליארדים של שנים לפני שנולדתי, ולא סבלתי בשל כך שמץ אי נוחות" – מרק טווין

ונסיים בנימה תאטרלית-מלנכולית, בשיר הבא:

קישורים לכל פרקי התחקיר:

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!