הריק
שלושים חישורים מתאחדים
בטבורו של גלגל
מלבד החישורים
הריק
הוא רובו של הגלגל
כד החרס
עיקר שימושו הוא בחללו
על כן
האין יש לו תפקיד
הריק בעל צורה
בית
הוא רבועים של אויר
דלת בין שני חדרים
רק מחברת את האויר
חלון מחבר חלל מרובע
עם הריק הגדול
שבחוץ
לעיתים היש הוא רק תירוץ ואריזה,
והאין הוא האוצר האמיתי.
מתוך ספר הטאו (נכתב לפני כ-2500 שנה), בתרגום ניסים אמון.
הנה כמה אסוציאציות ויזואליות שעולות במוחי למקרא הדברים.
שימו לב כיצד אנו רואים את שאינו קיים.
המשולש הלבן "שנמצא מלפנים" כמובן אינו קיים בשום אופן על המסך.
אם תסתירו את החלקים השחורים לא ישאר ממנו דבר. הוא קיים רק במוחנו.
אני מניח שכולם ראו. שימו לב שרק הצל קיים כאן בתמונה.
למעשה גם האותיות בשאלות אינן קיימות. רק הצל שלהן מופיע. כך למשל נראה סוף המילה "משולשים" כשבוחנים אותו מקרוב:
וראו מה קורה אם אני הופך ומסובב את התמונה:
כאן כבר מאוד קשה לזהות את האותיות (אפילו שכבר יודעים מה לחפש). הן אינן בכיוון בו אנו רגילים לראות אותן, ויותר מכך, "האור" מגיע מלמטה, זוית מאוד לא אופיינית שהמוח לא "אוהב" להניח כשהוא מפרש את מה שאנו רואים. שני האלמנטים הללו מספיקים כדי שאפקט האותיות יעלם. (יש עוד אפקטים מעניינים שקשורים לכיוון התאורה, אבל זה כבר לרשומה אחרת).
הנה עוד אשלייה קלאסית, אך בביצוע חדש – בתנועה! "Talking Heads"
ואיך אפשר, בהקשר זה, לא להזכיר את היצירה המפורסמת ביותר של ג'ון קייג', שנכתבה ב-1952. היצירה מורכבת מ-3 חלקים. הנה כאן בעיבוד מרגש לתזמורת:
* * *
הנה קטע מתוך הספר "המפלצת החמודה" של עודד בורלא, בו מתלונן העכבר איגנץ בפני המפלצת החמודה:
"הם לא ידעו לחנך אותי, ההורים שלי. כשהייתי קטן שאלתי את אבא שלי ואת אמא שלי שלוש שאלות, אבל עם לא ידעו לענות לי. אף פעם.
"מה שאלת?"
"שאלתי: איפה היו החורים של הגבינה לפני שהיתה גבינה?
איפה הגבינה שהיתה בחור לפני שהיה חור?
לאן נעלמים החורים כשאוכלים את הגבינה?"
"אלו באמת שאלות קשות מאוד". אמרה המפלצת החמודה. "מאוד!"
* * *
האם יש לכם עוד דוגמאות מעניינות למקרים בהם אנחנו רואים את הלא קיים, ואולי אפילו מקרים בהם "האין הוא האוצר האמיתי" ?
____________________________________________________________________
רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
חשיבה חדה 
זוכרים את קפה כאילו?
אהבתיאהבתי
אני מכיר את התופעה מצילומי חלל של מכתשי ירח או גופים אחרים.
בגלל שאנחנו רגילים שהאור מגיע מלמעלה ולכן אזורים מוצלים הם למטה, אז מכתשים הרבה פעמים נראים כמו כיפות בולטות עד שהופכים את התמונה.
לדוגמא (ממאדים): http://thebigfoto.com/high-resolution-mars-craters
אהבתיאהבתי
אכן כן, תודה על הדוגמה!
אני זוכר שבתור ילד ראיתי איזו דוגמה של מעין תבנית-ביצים, שבתאורה "רגילה" נראית כמו שקעים, ובתאורה הפוכה נראית כמו בליטות. זה בדיוק מה שאתה מדבר עליו.
אהבתיאהבתי
לא רק צילומי חלל:
אהבתיאהבתי
או! נהדר שאתה כותב על זה 🙂
זה בדיוק קונספט ה"ma" היפני. או הnegative space בתרגום חופשי (והלא מדוייק בעיניי).
הכוונה היא בעצם לחלל בין הדברים, למרווח ביניהם. ל'מה שאין' לעומת 'מה שיש'. שגם לו משמעות גדולה ואף יותר מזו של 'מה שיש'.
דוגמא פשוטה לשימוש בma בשפה היפנית למתעניינים: נניח יש לנו בתים הממוספרים 1,2,3 העומדים בשורה, אז היכן בית 2? בית 2 הינו בדיוק: "בית 1 ma בית 3". כלומר ביניהם.
את הקונספט הזה ניתן לראות באסתטיקה היפנית והוא מתבטא בכל תחומי האומנות:
1. תיאטרון ה"נו" בו שחקן מתחיל לומד לעשות את הפאוזות הנכונות, בזמקומות הנכונים ובאורכים הנכונים. זה תחום שלם שבעצם מסביר איך "לא לעשות". והמרווחים האלה הם בעצם כלי קיבול למשמעות אותה יוצק הצופה (או היוצר) לתוך היצירה.
2. ציור: דמיינו לעצמכם ציור צר וארוך בגובה 5 מטרים. בפינתו הימנית התחתונה צפרדע. תסכימו איתי שאם ניקח רק את הצפרדע ונעשה רק עליו פוקוס – זה כבר לא אותו ציור כלל. משמעות שונה לחלוטין. פוקוס אחר לחלוטין.
3. ארכיטקטורה: בבית היפני המסורתי אין קירות. יש רק שוג'י (וילונות/קירות הזזה). בבית היפני גם אין מהות מוגדרת לכל חדר. אין חדר שינה וסלון. אותו החדר, בצהריים מוציאים שולחן נמוך וזהו חדר האוכל, בלילה מוציאים את המזרן והוא חדר השינה, ובערב חגיגי, מזיזים את כל אותם קירות השוג' וכל הבית הופך לאולם בו מקבלים אורחים. כלומר, אנחנו יוצקים את המשמעות (בצורה דינמית) לתוך אותו החלל שהינו הבית.
אלה כמה דוגמאות מיני רבות כאשר הma מצוי בכל תחומי האומנות ובפרט בקליגרפיה, שירה, מוזיקה, אומנויות לחימה וכו'.
הקונספט הזה מרתק ובעיניי דרכו היפנים מרחיבים את התפיסה הדיכוטומית של העולם.
הפסימיסט רואה את חצי הכוס הריקה והאופטימיסט רואה את חצי הכוס המלאה.
היפני רואה את חצי הכוס הריקה, את חצי הכוס המלאה וגם את הפוטנציאל האינסופי הטמון בחצי הכוס הריקה.
שבוע נהדר 🙂
אהבתיאהבתי
תודה על המידע המעניין!
אהבתיאהבתי
עדי. הפולנים לא רק רואים שחצי כוס ריקה אלא שהחצי הריק תמיד למעלה.
אהבתיאהבתי
אלהים?
אהבתיאהבתי
חזק 🙂 לא חשבתי על זה.
"האין הוא האוצר האמיתי"…
אהבתיאהבתי
בהרבה הצגות יחיד, וגם מערכונים ליחיד, הצד השני בדיאלוג נקלט היטב, למרות שלא שומעים אף מילה ממנו בפועל – בהנחה שהמחזאי והשחקן מספיק מוכשרים. כך בהרבה מערכונים ישנים של יוסי בנאי זצ"ל, של רבקה מיכאלי תבל"א, ולמשל בהצגה "שעתו האחרונה של קול" שכל-כולה שיחות טלפון של מיקי קול (נבו קמחי) שהקהל שומע רק צד אחד מהן.
אהבתיאהבתי
מעניין, תוכל לאתר אולי דוגמה בyoutube?
אהבתיאהבתי
הנה כמה קטעים מתוך ההצגה. לא צריך לשמוע את הצד השני בשיחה כדי "לשמוע" אותו דרך אוזניו של קול. http://www.youtube.com/watch?v=8WxG1jaXukI
(אגב, בלי כל קשר, רק עכשיו חשבתי על כך ששמו של העו"ד בהצגת היחיד הזאת הוא בעל משמעות – "קול". רק קול אחד נשמע על הבמה בפועל… טוב, זה כבר לבלוג תיאטרון. 😉 )
אהבתיאהבתי
זה באמת כיף לשמוע שיחת טלפון של צד אחד, ולנחש מה הצד השני אומר.
אהבתיאהבתי
אני חייב, אם כך, לציין את פרק 3 של יצירת המופת "גדל, אשר, באך" (ד. הופשטטר, יצא לאור בעברית בשנה שעברה), ואת הדיאלוג – בעצם, חצי-דיאלוג – הפותח אותו, "סונטה לאכילס ללא ליווי". זהו "דיאלוג" של אכילס עם הצב, בו מופיעות רק השורות של אכילס, והקורא צריך להתאמץ מעט כדי "לשמוע" את השורות של הצב – כאשר כל השיחה עוסקת בדיוק בנושא זה, של הבנת החסר מתוך המצוי.
אם עדיין אין לכם את הספר, ותיתקלו בו בחנות ספרים, פיתחו בעמ' 87, קיראו את הדיאלוג (3 עמודים בסך הכל), ואחר-כך קנו את הספר וקחו אותו הביתה לקרוא את כל היתר. ספר חובה.
אהבתיאהבתי
זו דרך נפלאה להעביר נסיעה ארוכה באוטובוס.
יבורך ממציא הטלפונים הניידים והישראלי הפטפטן המצוי!
אהבתיאהבתי
האמת שאני יכול לראות שימוש דרמטי מעניין לאפקט הזה. נניח הצופה יודע כבר על התרחשות דרמטית, או טראגית שקרתה למישהו שקשור לדמות הראשית, ואז הדמות הראשית מקבלת טלפון, ובלי לומר אף מילה, משחקת את כל הדרמה של ה"גילוי" של מה שקרה, זה מתחיל ממצב רוח טוב רגיל, ואז השתתקות ארוכה, ורק ע"י הבעות פנים – אנחנו מבינים מה מספרים לו, ורואים איך הוא מקבל את זה.
בטוח כבר עשו את זה. אבל היופי בזה יהיה שזה יהיה בכלל בלי דיבורים. רק הידיעה שלנו של מה שקרה, והמשחק הלא מילולי של הדמות.
אהבתיאהבתי
ואם כבר הזכרתם אמנות ודיאלוגים במעמד צד אחד ראוי להזכיר גם את 'מר מאני' של א. ב. יהושע המורכב מחמישה דיאלוגים שבהם אנו חשופים רק לשורות של אחד הדוברים.
הייתי מסתכן ואומר שבדוגמא הזאת היתרון שבצורת ההגשה הזאת היא שהדיאלוג עדיין מתקיים (בגלל האפקט הנידון בפוסט והתגובות כאן) אבל הדגשים על הדמויות ועל הטקסט אחרים.
אהבתיאהבתי
ועוד דוגמה נחמדה, שלא היתה מספיק חזקה לדעתי בשביל הרשומה עצמה, אבל חבל לוותר –
שימו לב כמה עוצמתיים התופים שלא מופיעים ב3:20 (לכל מי שמכיר את הביצוע הסטנדרטי כמובן).
המבט הממזרי והתרגשות הקהל מרמזות שעוד כמה חשו בעוצמתו של ה"אין".
אהבתיאהבתי
למעשה, כל מה שאנחנו רואים ומרגישים וכל מה שבכלל קיים וזה לא משנה אם הוא גז או כל סוג של מוצק הוא ברובו הגדול "אין".
אהבתיאהבתי
גם זה נכון 🙂
מזכיר לי באסוציאציה את הבהלה הגדולה שהיתה ב-1910 לפני שהשביט האלי הגיע לביקור, והחישובים אמרו שכדור הארץ עומד לחלוף דרך הזנב שלו. הנה כמה מילים בויקיפדיה:
One of the substances discovered in the tail by spectroscopic analysis was the toxic gas cyanogen,[70] which led astronomer Camille Flammarion to claim that, when Earth passed through the tail, the gas "would impregnate the atmosphere and possibly snuff out all life on the planet."
His pronouncement led to panicked buying of gas masks and quack "anti-comet pills" and "anti-comet umbrellas" by the public
בפועל צפיפות החומר בזנב השביט קטנה יותר מתנאי הואקום הטובים ביותר שאפשר להשיג במעבדות (זה לפחות מה שסיפרו לי כשהייתי ילד).
אהבתיאהבתי
נושא מרתק, עם הרבה מופעים באמנות. למשל ב"החברים של אלכס", וביתר שנינות בעבודות של סטניסלב לם ("הקיבריאדה" המומלץ ביותר, בתרגומה הנהדר של פאולינה צלניק, שבאורח פלא יצאה מהדורה נוספת שלו וניתנת לרכישה באתר "סימניה"). במוזיקה, אמן השימוש באין (כמו בהרבה קונצים אחרים) הוא פרנק זאפה.
אהבתיאהבתי
אותו דבר קיים במוסיקה: אנו רגילים להעניק משמעות רבה לצלילים עצמם המרכיבים מנגינה, אך בפועל אלו המרווחים שבין הצלילים אשר מקנים אופי מסויים למנגינה אותנ אנו מכירים וזוכרים. ואת אותה המנגינה ניתן לשחזר עם צלילים אחרים לגמרי, כל עוד נשמרים בדיוק אותם המרווחים בין הצלילים.
אהבתיאהבתי