איך מסבירים מהו מדע? כיצד מתנהל "המפעל המדעי"? שאלות לא פשוטות, כפי שתעיד אפילו הצצה חטופה בערך "השיטה המדעית" בויקיפדיה. לא אנסה להתמודד עם נושא מורכב זה כאן (נושא שמוקדשים לו קורסים ואף תארים שלמים באקדמיה).
במקום זאת אציג את אנלוגית הרכבת הפאזל השיתופית שהציע Michael Polanyi, כימאי, שפנה בהמשך דרכו לעסוק בפילוסופיה של המדע. התוודעתי לאנלוגיה זו כשקראתי את הספר המעניין הזה, ואני מוצא אותה פשוטה, עשירה ומאירת עיניים.
הפאזל – מפת המציאות
אפשר לדמות את המחקר המדעי להרכבה משותפת של פאזל ענק ע"י חוקרים רבים. כל אחד מנסה להוסיף חלקים לפאזל תוך ביקורת עצמית וציבורית, שמאשרת כי החלק אכן נראה מתאים למקום המוצע לו. ככל שהמלאכה מתקדמת, קל יותר לחוקרים האחרים להבין היכן החלקים שלהם יכולים להתאים. כך, בעבודת צוות, ניתן להתקדם באופן מהיר ובטוח יותר לעבר השלמת הפאזל.
הפאזל, לכשיושלם, יהיה מעין מפה מלאה של המציאות. כיצד יראה הפאזל השלם? אף אחד אינו יודע כרגע, אך אזורים רבים כבר ממופים באופן מרשים.
מלאכת ההרכבה
כל אחד מהמשתתפים פועל באופן עצמאי לחלוטין, ואין מנהיג יחיד או הנהלה מרכזית שמחלקת את העבודה בין כולם באופן מסודר. הכוונה שכזו עלולה לא רק שלא לעזור אלא אף לעכב את התקדמות העבודה, מכיוון שהיא מצמצמת את המקום ליצירתיות ולהפתעות. בנוסף, מניעים אידאולוגיים כאלה ואחרים עלולים להטות את הפעילות לכיוונים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות.
ישנו מגוון רחב של גישות לגבי ההרכבה: חלק מתמחים בחלקים צדדיים, חלק יבנו גושים קטנים מסביב לאזורים בעלי משמעות ברורה (למשל דמות אדם), חלק בעיקר יאספו את החלקים שנראים כשייכים לאזור מסוים בפאזל ואחרים יתמקדו בקבוצה זו של חלקים וינסו להתאימם זה לזה. חלק מחפש התאמות לפי צבעים וחלק לפי הצורות של החלקים. כל אחד לפי העדפתו האישית וכישוריו הטבעיים.
באזורים מסוימים שיטה אחת מתגלה כיעילה יותר בעוד שבאזורים אחרים שיטה אחרת יעילה יותר. בתקופות שונות הדברים עשויים אף להתהפך.
לעיתים יהיה קשה למצוא חלקים מתאימים ואנשים יקדישו זמן לתאוריות לגבי מה שעשוי להתגלות באותו אזור. באזורי עבודה אחרים יהיו כל כך הרבה הזדמנויות להוספת חלקים שכולם יעסקו בהרכבה בקדחתנות, ורק מאוחר יותר יתפנו לקחת צעד אחורה להסתכל על התמונה הנוצרת.
קבוצות שונות תתווכחנה ביניהן מהי מהות ההרכבה – האם ניסוי וטעיה היא הדרך הנכונה? או שמא בניית תאוריות לגבי החלקים שלא נמצאו עדיין?
קבוצות שונות תפתחנה "מילונים" שונים לתאור צורות או צבעים, בהתאם לצורת החיפוש המאפיינת כל אחת מהן.
יש זמנים בהם הנושא המתגלה באזור מסוים ברור (בית, עץ, דמות) וכל מה שנותר הוא להשלים את החלקים סביב, חלקים שאינם משנים מהותית את מה שניתן לומר על אזור זה של הפאזל.
יש זמנים אחרים, בהם מתגלות תגליות מהפכניות: פתאום מבינים כי יש צורך לפרק ולהרכיב מחדש אזורים שנראו מתאימים היטב עד עכשיו. יתכן והתגלו חלקים חדשים יותר מתאימים, או שחלקים שנראו שייכים לשמיים מסתברים כהשתקפות במים, למשל. כך אזורים שלמים מתאחדים, או מחליפים מקום ומשמעות.
ככל שהפאזל הולך ומושלם ואזורים רבים יותר מקושרים ביניהם, הסיכוי לצורך בארגון משמעותי מחדש הולך וקטן. אך עד שלא מונחת החתיכה האחרונה לא ניתן להיות בטוחים באופן מוחלט כי שינויים ומהפכים לא ידרשו בעתיד.
מרכיבי הפאזל
מרכיבי הפאזל הם אנושיים כמו כולנו, לטוב ולרע.
כולם בחרו מרצונם לשחק במשחק הזה, ובאופן צפוי לא כולם טובים באותה המידה. חלקם עלולים אפילו להזיק בהשתתפותם.
משתתפים עלולים להחמיץ הזדמנויות או לנסות להתאים מחדש באופן אובססיבי חלקים שאחרים כבר מצאו והתאימו. לעיתים משחק המזל למישהו, גם אם אינו מוכשר, והוא מוצא חלק קריטי של הפאזל שחמק מעיני כל השאר. אחרים עשויים לתרום את תרומתם העיקרית בהצבעה על טעות מסוימת שאחרים עשו.
ויש את אלה שמנסים לאלץ חלקים למקומות לא ממש מתאימים מבלי כוונת זדון, אולי כתוצאה מעודף אמביציה ותקוות שוא שזה יתאים.
יש כמה אחרים שפשוט מרמים, דוחפים חלקים לא מתאימים, משייפים קצת את החלק כדי שיתאים, אולי אפילו מייצרים חלק שלם מזויף, כל זאת כדי לקדם את הקריירה האישית שלהם.
הנה סיכום הדברים (לחצו להגדלה):
ואלה שמגיעים מסיפור אחר
יש כאלה שבכלל לא מכירים בחוקי המשחק. הם לא מנסים לגלות את תמונת המציאות. יש להם כבר תמונת עולם בה הם בחרו להאמין מלכתחילה, ושום דבר לא ישנה את דעתם. "אל תבלבל אותי עם העובדות, אני את שלי כבר החלטתי".
הנה מה שקורה כאשר מרכיב פאזל פוגש ב-נאמן קופסה.
זו עבודה נפלאה שמסתובבת ברשת בשבועות האחרונים ונקראת "ראיות לעומת אמונה – סיפורם של שני ארנבים". המקור נמצא כאן. לנוחיות הקוראים תרגמתי את הכתוביות לעברית, בהסכמתו (ולשמחתו) של היוצר המקורי.
[אני מתנצל אם התמונות פגעו במישהו. וויכוחים סוערים התפתחו באחד האתרים לגבי הסטראוטיפים הסקסיסטיים המקוממים והדוחים שמוצגים כאן – חצאית ומשפטים ורודים לארנבת לעומת מכנסיים ומשפטים כחולים לארנב, ועוד שאר תופעות חברתיות מזעזעות שלא שמתי לב אליהן. עם הגולשים והגולשות הסליחה, אני רק תרגמתי את הטקסט, ואני מציע שנפסח על הדיונים בנושאים הללו כאן 🙂 ]
חשיבה חדה 
הפאזל לעולם לא יושלם … הפאזל לעולם אינו חלק או הרמוני … והמדע איננו פאזל אחד גדול ושלם … אלא ערמה אינסופית של פאזלים …
ויש פוליטיזציה של המדע. יש אינטרסים … יש מאבקים … ויש מרכז ופריפריה … ויש אופנות …
מי שקולו רחוק מהקול המקובל – קולו לא ישמע – במקרה הטוב … במקרה ההגרוע ללעג וקלס יהיה … (יש לנו זוכה פרס נובל כזה … לא? )
הדרך אל המציאות out there עוברת דרך העיניים שלנו כבני אדם, ועל כן אין המדע מנותק, אלא מודרך ומכוון התנהגויות, רצונות וצרכים. של בני אדם, קבוצות, קליקות, מדינות המעוניינים לשמר יחסי כוח ושליטה
אהבתיאהבתי
דווקא הזכיה של פרופ' שכטמן בפרס נובל מדגימה את החוזק של המדע. אדם בא עם תצפיות וניסויים שהפריכו את התאוריה הדומיננטית בתקופתו בתחום מסוים. בתחילה מסרבים לקבל את דעתו ודוחים אותו בגלל מאבקי אגו ובעיות של אמונה (כלומר, בגלל חולשות אנושיות), אבל מאוחר יותר – ולא _הרבה_ יותר מאוחר, אלא "רק" כעבור כמה שנים, עוד בימי חייו ופעילותו – מדענים אחרים חוזרים על הניסויים שלו ומאמתים את ממצאיו בצורה אובייקטיבית, ולאט-לאט מתנגדיו הם שהופכים להיות בדעת מיעוט (וגם זה רק מתוך עקשנות).
כך שפרופ' שכטמן אולי בתחילה לא נשמע והיה ללעג וקלס, אבל בסופו של דבר האמת האובייקטיבית ניצחה.
הפוליטיזציה של המדע מתבטאת, אולי, בכסף: לאן הולך המימון של המחקרים, מי מקבל יותר תקציבים ותמיכה מממשלות ומגופים ציבוריים, ומי פחות. היא מטה את האפשרות לערוך ניסויים ולחקור תחומים, אבל לא את התוצאות עצמן (למרות שגם תוצאות אפשר לזייף ולעוות לפי רצון השלטון והמממן, אבל אז מדענים אחרים שינסו לשחזר את הניסויים יגלו בעצמם שהתוצאות אינן משתחזרות.)
אהבתיאהבתי
לא דוחים אותו רק בגלל בעיות אגו ואמונה. מה שהוא מצא היה יוצא דופן במידה כזאת, שהיה צורך בראיות יוצאות דופן כדי שהטענה תתקבל.
(למעשה, מה שהוא טען, לפחות בהתחלה, די נשמע כמו הטענה "5 הוא לא באמת מספר ראשוני")
כעבור כמה שנים, כשעוד קבוצות הצליחו לשחזר באופן בלתי תלוי את התוצאות, וכשכל ההסברים האפשריים האחרים נפסלו, מה שנשאר, גם אם בלתי סביר (ושכטמן עצמו מודה שבהתחלה גם לו זה נשמע בלתי סביר) – התקבל כנכון.
זה לא עניין של חולשות אנוש. ככה המדע אמור להתנהג, אחרת "זיכרון של מים" היה כבר חלק מהקנון המדעי.
אהבתיאהבתי
הי איזולדה,
אני חושב שדוקא באנלוגיה של הפאזל יש בהחלט התיחסות לאופי החברתי של הפעילות המדעית, על כל גווניה. (זאת לעומת "השיטה המדעית" הסטרילית).
עצם הרעיון של ביקורת לגיטימית מצד כל האחרים על כל דבר שכל אחד מפרסם, מבטיחה איזשהו "כוח מתקן". ולראייה – שכטמן, ותגובתו של יובל.
אהבתיאהבתי
הזכייה של שכטמן אפילו מחזקת את דבריי
כמה שכטמנים כאלה אנחנו מכירים ?
כמה שכטמנים כאלה קיבלו הכרה בעבודתם ?
כמה לא קיבלו הכרה בעבודתם ? כמה עבודתם לא פורסמה מהסיבות שפרטתי למעלה
בסיכומו של דבר אני רוצה להדגיש שהעשייה המדעית איננה הרמונית
היא כוחנית בין אם במוסווה ובין אם לא
העשייה המדעית היא גונגל אנושי עם חוקי משחק שבני אדם קבעו ואותם בני אדם שומרים באופן קנאי על חוקי המשחק שהם יצרו / המציאו
אני בכוונה מקצינה :-))
אני לא אומרת שאין התקדמות בידע שאנחנו צוברים אלא שהידע שאנו צוברים הוא תלוי
ומוכתב
אהבתיאהבתי
"כמה לא קיבלו הכרה בעבודתם?" כמה באמת? אני לא יודע. את יודעת?
שמעתי לא מזמן הרצאה על הרמה המחקרית במדעי החברה. היא זעזעה אותי. מה שעלה ממנה הוא שמדובר שם בג'ונגל אנושי, תלוי אופנה כמעט בלבד. תוך שימוש בשיטות מחקר רעועות וחובבניות החוקר קובע למעשה את מסקנת המחקר מלכתחילה (לפי מה שאופנתי באותה העת), ויוצא לדרך לאסוף ראיות מאששות (תוך שימוש בניתוח סטטיסטי מניפולטיבי של הממצאים). אני לא מכיר את הדברים באופן אישי, ואני רק מצטט מה שנאמר שם.
אז יתכן מאוד גם ש"יש מדע ויש מדע".
אהבתיאהבתי
לא יודע מה שמעת על מדעי החברה, אבל הייתי מאד נזהר מהאמירות שהבעת כאן. כיוון שאני מכיר חלקים ממדעי המחקר מקרוב, אני יכול לומר שאין שחר להאשמות הגורפות שהעלית. מן הסתם יש לא מעט חוקרים גרועים במדעי החברה, אבל כאלה יש בכל תחום, ולא על פיהם צריך לשפוט את התחום בכללותו.
מה שסביר הרבה יותר הוא שאותו מרצה ששמעת, לו עצמו יש אג'נדה כזו או אחרת, והוא פשוט מביע בוז כלפי כל דבר שאינו מתיישר לפי אותה אג'נדה. אני נזהר מאנשים שמכפישים משהו באופן גורף בלי להבין, בלי לסייג או לספק לכך ראיות טובות. בוודאי שאין טעם להפיץ את משנתם של המכפישים האלה.
אהבתיאהבתי
מקבל הערתך, ולוקח צעד אחד אחורה בעניין.
אהבתיאהבתי
להסיק ממקרה שכטמן על מקרים אחרים שאיננו יודעים עליהם – זו טענה שכפופה לביקורת, והשיטה היחידה שיש לנו לבקר כזו טענה ולבחון אותה – היא… השיטה המדעית. כיוון שאותה שיטה מדעית ממש, לפי הטענה, מכחידה את כל הראיות – כלומר כל המקרים בהם לא התגלה ה"שכטמן" לעולם, לא יכולים להיות ידועים בהגדרה. בהעדר קריטריון הפרכה – כלומר אין מה לבדוק שיוכל להפריך או לאשש את התאוריה הזו – אין משמעות לשאלת תקפותה.
אהבתיאהבתי
אכן, כשקונספירציה מגיעה לשטח, דבר לא יכול להפריך אותה. להיפך, היא רק תתחזק בזכות העדר ראיות או הראיות שכנגד.
אהבתיאהבתי
אחת מחתיכות הפאזל היא ההגדרה של מהו חלק והרמוני,שמשום מה אנשים נוטים לייחס לה איכות קבועה אבל המדע משתנה גם דרך הגדרה מחודשת של תפישות יסודיות כמו הרמוניה וסימטריה ורציפות.
זו גם הסיבה שעצם התפישה של האובייקטיבי לכאורה משתנה כל הזמן אלא שזה לא אומר כמו שיותר מדי אנשים סוברים בטעות שאובייקטיביות מוחלטת אינה נגישה או אינה רצוייה
בדיוק להפך
המדע לא צריך להיות מנותק אלא לחבר,גם בין האנושי והאינטואטיבי לבין מה שסותר לכאורה את התפישות המיידיות והשגורות,ולכן חשוב להבין גם את האספקטים החברתיים ,כמו למשל למה תפישות מסויימות הן כה שגורות ונתפשות כמובנות מאליהן בזמן שברור שהן הכי לא,
חשוב לחקור גם דעות קדומות ואמונות ברצינות ובדיוק ואפילו בכבוד,
ההתלהמות של דוקינס ודומיו לא מוסיפה כבוד ותועלת למדע,
התחומים המדוייקים והחדים רק ירוויחו אם ינסו להתייחס גם ברצינות(ברצינות זה לא אומר לקבל) לתחומים שנחשבים ליותר רכים,ולהפך,מדעי החברה צריכים לשאוף ליותר דיוק ומדעי הטבע יצאו נשכרים אם יתנו את ליבם למידה שבה מה שנתפש כמדוייק הוא לא פעם פרי של תפישות חברתיות מקובעות ומעוותות.
זה לא מקרי שהמדעים המדוייקים במאות האחרונות הקדישו יותר ויותר תשומת לב למידה שבה עצם ההתערבות והמדידה לא מאפשרת את מה שנחשב בטעות לדיוק ובנושא הזה מדעי החברה שבמרכזם התפתחות תפישות הדדיות יש הרבה מה להגיד,צריך יותר להקשיב ופחות לצעוק.
גם עצם הדיון הזה כאן במקום ובזמן הזה מבטא בסך הכל סוג של שינוי מבורך שעשוי לרכך את ההשפעות היותר מזיקות שיש להתנהגויות חברתיות לא מדוייקות על המדעים המדוייקים לכאורה בגלל שהשפעות הקיום הרך והלא מדוייק כדעות קדומות ושאפתנות ודחיית הקולות השוליים וכאגוצנטריות הצרכנית ניתן פחות משקל במקומות שמתפתחים כבלוגוספירה למשל,
נזילת המדע מחוץ למוסדות האבן המאובנים שבהם הוא שכן מאות ואלפי שנים
נזילה שהתאפשרה גם ובעיקר בזכות המדע
תהפוך את המדעים הרכים ליותר מדוייקת ואת המחשבה החדה לפחות פוצעת ומדכאת את כל מה ומי שלא בדיוק מתאים ליומרתה החלולה.
אהבתיאהבתי
בקיצור, אתה אוהב את הבלוג?
אהבתיאהבתי
מאוד :-),למעשה אני אוהב את עצם הרעיון וההתפתחות שמיושמת גם דרך הבלוגוספירה למבט כפעילות יותר הדדית,שיתופית,אינטראקטיבית ושיוויונית גם בנושאים מדעים קשים שמצריכים התמחויות ודיסציפלינות חסרות פשרות בגלל שאני חושב שדרכה ובעזרתה האפשרות לברר ולקדם תפישות שינסחו יחסים יותר מהותיים בין האובייקטיבי והסובייקטיבי.
רשת של התמחויות מקרבת אותנו לתפישה הרב היבטית והרב תחומית שבלעדיה קשה לעשות מדע ראוי בימינו,לדעתי.
אהבתיאהבתי
רציתי לומר במשפט האחרון שהדרך אל המציאות עוברת דרך העיניים שלנו כבני אדם, ועל כן אין המדע מנותק, אלא מודרך ומכוון התנהגויות, רצונוח וצרכים של בני אדם, קבוצות, קליקות ומדינות המעוניינים לשמר יחסי כוח ושליטה
אהבתיאהבתי
האנלוגיה של הפאזל מעניינת, ולא הכרתי אותה. היא כמובן מניחה שהמציאות סטטית ושכל מה שנותר לנו לעשות הוא לגלות אותה ואת חוקיה. אני לא בטוח שההנחה הזו סבירה מחוץ למדעי הטבע (וגם שם לא בטוח).
מה שיותר מעניין הוא שהיא מגיעה ממייקל פולני, שהוא אחד מהמבקרים היותר גדולים ורציניים של השיטה המדעית כפי שאנו מכירים אותה. שדחה בכתביו את האפשרות של קיום אמת אובייקטיבית אבסולוטית, שהציע מודל מהפכני (ובעליל לא מדעי קלאסי) למהו "ידע" ומה פרוש "לדעת", ועוד ועוד. קריאה מרתקת.
אהבתיאהבתי
הי עמית,
האמת שאני לא מכיר לעומק את משנתו, מעבר למה שקראתי בויקיפדיה, אבל אצטט משפט הסתייגות אחד משם:
"What saves this approach from the charge of relativism is his conviction that our tacit awareness connects us with objective realities."
אם אתה רוצה להרחיב בנושא, תבורך!
אהבתיאהבתי
אז אני ממליץ בהחלט לקרוא את personal knowledge שהוא כתב. קריאה מאלפת. הוא כתב גם הרבה דברים נוספים, אבל הספר הזה בהחלט מזקק בתוכו את עיקרי הגותו בנוגע למדע וידיעה.
הזכרתי קצת את ההגות של פולני בפוסט בבלוג שלי:
http://www.galamit.com/blog/science/routines
ובכוונתי לפרסם רשימה ביקורתית ארוכה יותר על הספר "ידע אישי", אם וכאשר אתפנה לכך. אני חושב שהגותו חשובה להבנת המדע, במיוחד בעידן ה"פוסט מודרניסטי" בו אנחנו חיים. היא בהחלט שינתה את צורת ההסתכלות שלי את המדע. אינני מבין מדוע הוא אינו קריאת חובה בקורסים של פילוסופיה של המדע.
אהבתיאהבתי
תודה, אקרא את הפוסט, והכנסתי את הספר לרשימת הקריאה העתידית שלי.
אהבתיאהבתי
"החקירה המדעית היא בעצם ניסוח פורמלי של משהו שאנחנו כבר יודעים".
זה מאוד מתקשר לתכנים שאני עוסק בהם, מכיוון אחר.
אנשים שמחזיקים באמונות ניו-אייג'יות למינהן מדברים באופן דומה. הם אומרים לי כל הזמן – "אנחנו יודעים שזה עובד. אנחנו לא זקוקים לאישורים מדעיים. אנחנו רואים את זה עובד כל יום מול העיניים. יום יגיע והמדע ימצא לזה הסבר, יכיר בזה, תלמד את זה ותרגיש בעצמך. וכו".
אבל מה,
במקרים רבים, לפי מה שאני לומד מחוקרים רבים אחרים בתחום הפסיכולוגיה בעיקר, יש הרבה דברים בהם אנחנו משלים את עצמנו.
כל נקודות התורפה של התפישה והמחשבה שלנו, בתוספת תבליני הפחדים והחסכים הריגשיים מולידים אמונות שאינן מבוססות על ראיות, אלא על משאלות לב, תעתועי מוח ואשליות.
מחקרים מבוקרים מפריכים טענות כאלה ואחרות מכל וכל.
כלומר, מבחינתי, "אינטואיציה", "רושם", "מהדהד לי נכון" – זה לא מתכון לידע. זה אולי מתכון לידע פוטנציאלי. אז מגיע שלב הבדיקה, שבו אני בעצם מתמקד. האם מה שהאינטואיציה אמרה לי הוא גם נכון? האם מה שהדהד לי נכון באמת נכון? חלק כן, וחלק לא.
כאן נכנסת "השיטה המדעית" לתמונה.
אשמח לשמוע לדעתך בנושא.
אהבתיאהבתי
אני מניח שהשאלה היתה מכוונת אלי…
"אנחנו יודעים שזה עובד" זו באמת התחלה של טיעון שמשותפת למדענים ולאנשי ניו אייג' ולעוד הרבה אחרים. מדענים ימשיכו, "ועכשיו צריך להבין מה בדיוק עובד, באיזה תנאים זה עובד, ולמה". לדעת משהו הוא נקודת פתיחה של חקירה עבור מדען, אבל נקודת הסיום של אחרים שמסתפקים בידיעה, גם אם היא לא מדוייקת.
האפיסטמולוגיה של מדען היא (ניסוח שלי לגמרי, אולי לא מדוייק) היא "אם אני חושב שזה קיים/נכון, משהו שם כנראה קיים/נכון, ועכשיו צריך לגלות בדיוק מה זה". לפעמים מגלים ש"מה שנכון" הוא בעצם תעתוע ראיה. על פני השטח אפשר לומר ש"המדען גילה שהוא טעה" (ולכן יש טונות של מחקר על כך שהאינטואיציות שלנו מטעות אותנו, וכו' וכו'). אבל באמת באמת המדען צדק. הוא ראה משהו, ועכשיו הוא גילה את הסיבה האמיתית שבגללה המשהו הזה נראה לו נכון.
אחת הטענות המרכזיות של פולני היא שרגעי הידיעה ההאלה (ה"אני חושב שזה נכון") והמחוייבות והמוטיבציה האישית/אינטלקטואלית להבין מהו בדיוק הדבר שיודעים, הם אלה שמניעים את המדע קדימה, ולא איזה שיטוט אינדוקטיבי/דדוקטיבי במרחבי מה שכבר ידוע, תוך נסיון להבין ולגלות דברים חדשים.
אהבתיאהבתי
אני חושב שאתה נופל להשוואה גורפת שהיא על סמך דמיון חלקי בלבד, כשאתה מקיש מאפיסטמולוגיה פשטנית ואינטואיטיבית לזו של חוקר רציני.
ברור שברובם המוחלט של המחקרים יש רעיון ראשוני, ולפעמים הוא אפילו מגובש ומפורט לנוסחאות מדוקדקות. אבל ההבדל התהומי נפער בהתייחסות לאפשרות ההפרכה-
כל גילוי של עובדות/תוצאות מפריכות ייתקל בהתנגדות ויעורר ויכוח, בכל תחום. אבל רק בתוך קבוצת האנשים שבאמת שמים לעצמם למטרה את גילוי העובדות תוכל למצוא כאלה שמוכנים להודות בטעות, או שיסכימו להודות שבתיאוריה מקובלת של מישהו אחר יש טעות.
מנסיוני, אם ריפוי בקריסטלים "עובד" בשביל מישהו, אין דרך לשנות את דעתו. לכל כישלון לריפוי יש תירוץ מומצא, ולכל אפקט חיובי (בעיקר ברמת הפלסבו) יש משקל של הוכחה מתמטית.
דוגמה מהצד המדעי- התוצאות המדהימות של המחקר של מעבדת "גרן ססו" באיטליה שמעידות על מהירות חלקיקי ניוטרינו שגדולה ממהירות האור. קשה לדמיין טענה יותר מהפכנית בתחום הפיזיקה המודרנית. כמובן, התוצאות מיד הוטלו בספק. אבל בניגוד להלך הרוח של "ידע אישי", מה שמתקיים מאז הוא מאמץ כן והוגן לבדוק את הניסוי, לנסות לשחזר את התוצאות שוב, ולמצוא הסבר לתוצאות הראשונות.
ייתכן וימצאו הבדל משמעותי ותיאוריית היחסות תשונה בעקבות זאת.
כאן אפשר לשאול "אז מה ההבדל בין זה לבין הקריסטלוג שמשנה את ההסבר לפי תוצאת הטיפול?" אז ההבדל הוא שגם תיאוריות חדשות ש"מתקנות" טעויות ישנות צריכות לעמוד במבחן ההפרכה ולהראות יכולת ניבוי. כי זה לא התעסקות ב"ידע אישי" שמושפעת מאמוציונליות ואגוצנטריות , אלא "ידע אנושי": אתה לא חייב להאמין או להשתכנע כדי להיות מושפע מכוח הכבידה (ובדיוק ע"פ הנוסחאות, אגב), או מאנטיוביטיקה או מקרינה רדיואקטיבית.
אהבתיאהבתי
לא בטוח שהבנתי את הטיעון שלך במלואו. ואולם, ההתמקדות מצד אחד בדוגמאות מתחום מדעי הטבע ה"קשים" ומצד שני בכל מיני מיסטיקות למיניהן כדוגמא לאי שימוש במדע, קצת מחטיא את המטרה ומטשטש את האתגרים הלא פשוטים שעומדים בפני חקירה מדעית. במדעי הטבע חוקרים את המציאות הפיזיקלית, שכמעט בהגדרה היא מדידה, גם אם המדידה הזו קשה מאד. היא גם חיצונית ונפרדת לחוקר שחוקר אותה. לעומת זאת, במדעי החברה, למשל, חוקרים התנהגות של בני אדם, שהתנהגותם מושפעת גם מרעיונות שאין להם נוכחות פיזיקלית, ובכל זאת הם גורמים משפיעים חשובים. איך מודדים את זה? איך מבינים את קיומם של רעיונות כאלה? איך מפרידים בין החוקר לאובייקט החקירה? האפיסטמולוגיה שמנסים למכור לנו של ידע המבוסס על תהליכי "השערה-הפרכה", פשוט לא עובדת במקרים האלה. יש גם לא מעט מחקרים שמראים שמדענים, גם רציניים ומצליחים, פשוט לא עובדים ולא חושבים ככה. הם משתמשים באפיסטמולוגיה הזו בדיעבד, כדי לארגן את הידע שהם רכשו. אבל הם רכשו את הידע באמצעים אחרים. אם אני זוכר נכון, בספר "ידע אישי" של פולני הוא מתאר באריכות, על סמך היכרות אישית ומסמכים שראה, את תהליך פיתוח תאוריית היחסות של איינשטיין. אם לסמוך על פולני, הסיפור הסטנדרטי על "ראיות חדשות" שהביאו להבנה שהמכניקה הסטנדרטית אינה מדוייקת, ושאיינשטיין הוא זה שמצא דרך להסביר את אותן תופעות אחרות תוך הרחבת המכניקה הקיימת – הסיפור הזה פשוט לא נכון עובדתית. תאוריית היחסות, כך על פי פולני, נהגתה עוד לפני שנמצאו הראיות המדעיות הראשונות שמפריכות את המכניקה הרגילה. רק אחר כך הגיעו הראיות.
אהבתיאהבתי
הדיון מרתק, ואני חושב שכולם כאן די מסכימים בסופו של דבר, ורק דנים בדקויות.
אני מנסה לסכם סיכום ביניים (פשטני בכוונה, כדי שיהיה ברור יותר):
1) יש כל מיני דרכים להגיע לידיעה:
א) ראיות + הסקת מסקנות לוגית => השערה => בדיקה => ידע ודאי יותר / טעות
ב) אינטואיציות והשראה (או כל שיטה אחרת) => השערה => בדיקה => ידע ודאי יותר / טעות
כלומר, ה"ויכוח" מתמקד בחלק הראשון של התהליך – מה ספקטרום הפעילויות השכליות האנושיות שיכול להוליד השערות (נכונות או לא נכונות), אבל אני חושב שכולם מסכימים לגבי ההמשך (בדיקת ההשערות). אנשי הפסאודו-מדע עוצרים בשלב ההשערה וקוראים לזה "ידע", ואז או שלא מנסים להתקדם בתהליך, או שמתכחשים למסקנותיו העגומות לגבי ההשערה שלהם.
2) בתחומי חקירה שאינם מדעים מדוייקים, בעיקר אלה העוסקים באנשים, בתפישות וברעיונות – קשה יותר לדעת, או אולי אפילו להגדיר, מה נכון ומה לא נכון.
מה אתם אומרים על הסיכום-ביניים הזה?
היה לפחות עוד אלמנט אחד, לגבי גבולות הרלוונטיות של המדע, את זה אני משאיר בצד בינתיים. גם אני רוצה להתייחס לנושאים האלה עוד בעתיד הקרוב.
אהבתיאהבתי
לגבי הנקודה הראשונה, צריך להפריד בין ידע ברמה האישית לבין ידע חברתי. ברמה האישית, למרות שהשערות ובדיקתן הן כלי חשוב לאישוש ידע, הרי הן אינן הכרחיות, ורובנו, כולל איינשטיין ותורת היחסות, איננו משתמשים בהם לעתים קרובות לצורך ביסוס הידיעה שלנו. אפשר להתווכח אם זה ראוי או לא, אבל המוח האנושי לא נזקק להשערות והפרכות כדי לייצר ולטייב ידע. כנראה שהוא מייצר מודלים (כלומר תאוריות), ומעדכן אותם מפעם לפעם באופן יותר "בייזיאני". כתבתי פעם על ההבדל בין למידה בייזיאנית ולמידה מהשערות והפרכות. (http://www.galamit.com/blog/cognition/children-learning)
מצד שני, ברמת החברה – כלומר כדי שידע מסויים יכנס לתוך איזה קאנון חברתי של ידע, ויהפוך למקובל – השיטה של השערות והפרכות הפכה ליעילה למדי. בהקשר הזה, השיטה המדעית היא סוג של שיח אודות ידע שהוא מאד אפקטיבי, ומאפשר תהליך של צבירת ידע. כמובן, ברגע שרואים במדע תהליך חברתי נכנסים לסיפור עוד כל מיני תהליכים מרתקים לא פחות, מה שהופך את תהליך ה"השערה-בדיקה" לבורג נוסף במערך ייצור הידע.
אהבתיאהבתי
1. ההגדרות הן חלק בלתי נפרד מהמבנה הזה, כלומר – לא ניתן היה לנסח את חוקי ניוטון לפני שנוסחו ההגדרות של המושגים בהם הוא משתמש. גם הכלים למדידת אותם גדלים ברי כימות נגזרים מההגדרות ומהנחות היסוד – למשל, אורך מודדים באמצעות סרגל, אבל אורך הסרגל משתנה בהתאם לטמפרטורה, טמפרטורה מודדים לפי התפשטות נוזלים – אבל את מידת התפשטותם מודדים באמצעות סרגל, ועוד ועוד. זה מבנה שלם, ולא ניתן לבודד לבנה אחת ממנו – אחרת יכול היה הדיוט לקרוא מאמר אחד ולדעת כל מה שנדרש על מנת להמשיך מאותה נקודה (בפועל בימינו רק בכדי להבין מאמר אחד במלואו צריך תואר מתקדם).
לכן גם במדעי החברה מנסים לבנות מבנה דומה – מנסים לבנות מושגים ברי כימות ומודלים שיאפשרו למדוד אותם. האם זה בעייתי? כן – אבל בה במידה בעייתי למדוד גדלים בסקאלה תת אטומית או של מהירות האור, כשהתאוריה עצמה, כלומר אותו מבנה ממש, אומרת שיש בכך בעיה. זה חלק בלתי נפרד מתהליך הבניה.
2. מה פירוש "בר שחזור"? אם אינך יכול לשחזר את ה*תנאים*, אין משמעות לדיון המדעי בכלל, לא ניתן לבחון את השאלה. ניסוי חד פעמי אינו ניסוי. ידע שלא ניתן לבחון שוב אינו ידע. כמו ספר שתוכנו משתנה כל פעם שפותחים אותו – אפשר לומר שאין לו תוכן כלל, או שאין משמעות לתוכנו, הוא אקראי.
3. לא ניתן להתקדם במחקר ללא אינטואיציה. גם חוקרים שיודעים להסביר את דרך חשיבתם, יודעים רק בדיעבד, ודאי שלא ניתן ללמוד או לרכוש אינטואיציה כזו, זהו בדיוק הכשרון. אלא שהאינטואיציה מספקת רק את הצעד הראשון, אם החוקר לא מתרגם אותה לניסוח פורמלי במסגרת הדיסציפלינה שלו – אין לו עצמו דרך לבחון אותה.
לא ראיתי בשום מקום כאן התייחסות לכללי ההיסק, כלומר – הבסיס העקרוני שעליו נשען המחקר המדעי כולו, התפיסה המדעית של המציאות ככפופה לכללי ההגיון האנושי. הדוגמא הבולטת והחשובה ביותר לדעתי היא ההסתמכות העקבית על כללי ההסתברות – בפרט חוק המספרים הגדולים.
אהבתיאהבתי
עמית,
שכחת כאן דבר אחד קטן אבל מאוד עקרוני שמבדיל בין מדענים שעושים מדע כמו שצריך לעשות אותו ובין אחרים. לפני כל הבדיקות והשאלות שפירטת, השאלה הראשונה היא: "האמנם זה עובד?" או "עד כמה זה עובד?". כאשר אנשים אומרים שהם יודעים שדבר מה עובד בגלל תחושת בטן שמבוססות על כמה תצפיות לא מבוקרות אין לכך משקל רב. בניגוד לכך, אם האפקטיביות של דבר מה נבדקה באופן מבוקר, רק אז אפשר לומר את המשפט: "אנחנו יודעים שזה עובד" וכעת אפשר לגשת לשאלות המרתקות של מה בדיוק עובד וכיצד. ההשוואה שעשית בין מדענים ואנשי ניו-אייג' (כמייצגים את הגישות העקרוניות כמובן) לגבי אותה ידיעה ראשונית שמשהו בכלל עובד היא אינה מוצדקת כלל וכלל. למעשה אותה "ידיעה" בלתי מבוססת היא הכשל העיקרי של אותן גישות לא מדעיות. אני מוכנה לקבל טענה שהמדע לא יכול להבין בכלים שיש לו כיצד קריסטלים עובדים אבל אני לא מוכנה לקבל את הטענה שהמדע לא יכול לענות על השאלה האם קריסטלים עובדים בכלל.
אהבתיאהבתי
מה שאת אומרת הוא בחלקו נכון, ובחלקו מהווה את הנקודה העיוורת של השיטה המדעית. העובדה שהמדע מתייחס לדברים כ"עובדים" רק אם ניתן לשחזר את ה"עבודה" הזו בתנאים מבוקרים יחסית מקטינה מאד את אוסף הדברים שמדענים חושבים שאפשר וכדאי לחקור. אמנם ההתעקשות הזו חוסכת מהמדענים לעבוד על שטויות, אבל גם מונעת מהם לחקור דברים שמצד אחד הם "עובדים", אבל בו בעת הם חמקמקים וקשים מאד לשחזור (בין אם בגלל נדירותם, או מורכבותם, או התנאים המיוחדים הנדרשים ליצירתם). במילים אחרות, קבוצת הדברים ש"עובדים" מבחינה מדעית היא תת קבוצה לא טריוויאלית של קבוצת הדברים ה"עובדים".
חשיבותה של האינטואיציה הלא מבוקרת (ועוד פטנטים אחרים) היא שהיא יכולה להגיע לדברים שאינם בטווח הנראה של המדע, ולכן היא גם יכולה להנחות את המדענים בטריטוריה לא מוכרת, בדרכם למפות אותה.
אהבתיאהבתי
עמית,
אני לא חושבת שיש מי שטוען ברצינות שאם המדע לא הראה שמשהו "עובד" הרי בהכרח מדובר בשטויות שלא "עובדות" לכן לא ברור לי היכן הנקודה העיוורת שאתה מייחס למדע. האם אתה מכיר דרך אחרת לקבוע אם דבר מה עובד או לא? אם תחושה פנימית, או אמונה שאינה תולדה של ניסוי ומחשבה רציונאלית הם תנאים מספיקים עבורך הרי שתאלץ לקבל שכל דבר יכול לעבוד, אפילו דבר והיפוכו, אפילו דבר שהוכח באופן מדעי שאינו עובד. אני יודעת שיש הרבה אנשים שמספיקה להם תחושת בטן, למעשה המחקר המדעי רצוף בתחושות בטן ובאינטואיציות, לפעמים אפילו בתחושת אמונה חזקה בנכונות השערה מסויימת, ועדיין, לאור ההסטוריה שמראה שפעמים רבות אנו נוטים לטעות בתחושות הבטן, באינטואיציות וגם באמונות שלנו, אין תחליף לבדיקה מבוקרת, גם אם המחיר המצומד לכך הוא עיכוב, אפילו אם זה עיכוב משמעותי של שנים רבות, בהגעה לידיעה ולהבנה של התופעה. אם אתה מכיר דרך חלופית אשמח אם תציע אותה כאן ונראה האם היא באמת יכולה להבטיח לנו ידיעה והבנה על העולם הסובב אותנו.
אהבתיאהבתי
קמילה
ראשית יש המון אנשים שטוענים ברצינות שכל מה שהמדע לא מצליח להראות הוא שטויות. לא רק שהם טוענים את זה ברצינות, יש גם כאלה שמנסים להדיר מהשיח כל דיון רציני על דברים כאלה, ולעשות דה-לגיטימציה לדיון שהוא אינו מדעי ורציונלי.
שנית, אין לי שום דבר נגד השיטה המדעית. הזכרתי את ה"נקודה העיוורת" לא כביקורת, אלא כתזכורת שלמדע, כמו לכל מערכת שהיא ישנן מגבלות. ישנם דברים שהמדע "לא רואה" וזה לא אומר שהם לא קיימים ובועטים וחשובים. זה לא ביקורת על המדע, רק סוג של מודעות עצמית, כדי שלא נשגה באשליות לגבי יכולתו של המדע, ולא נייחס לו סגולות שאין לו. השיטה המדעית היא כלי מעולה לחקירת העולם שסביבנו, כלי שקידם את האנושות מאד. אבל הוא לא כל יכול, וגם לו יש "נקודות עיוורות", חסרונות ומגבלות. כדאי לדעת מהן.
אני מסכים שאין תחליף לבדיקה וחקירה מבוקרת כדי לדעת משהו בבטחון. אבל כדאי לצפות ולהסתמך על חקירה כזו רק במקומות שהיא אפשרית.
לגבי דרך נוספת לדעת. כתבתי את דעתי בקצרה בפוסט בבלוג שלי שדן בספר "הברבור השחור". ספר שכדאי לרבים לקרוא. הרעיון העיקרי הוא להתמקד בחשיבה תאורטית של "מה יכול להיות" ופחות התמקדות ב"מה יש". אבל יש לי כוונה להרחיב על העניין בפוסט קרוב אצלי בבלוג בכל מקרה. שווה לעקוב. כאמור, זה לא בא על חשבון השיטה המדעית הסטנדרטית, אלא רק לתמוך ולהרחיב אותה במקומות בהן היא מוגבלת.
אהבתיאהבתי
עמית,
אני עוסקת במחקר ומרבית האינטראקציות שלי היא עם אנשי מדע. אני לא מכירה אפילו אחד שחושב את מה שאתה מייחס להמוני אנשים. מובן שאין זו הוכחה שאותם אנשים לא קיימים, פשוט זה קצת מוזר לי שעדיין לא נתקלתי באחד שכזה באופן אישי במהלך השנים (מדובר במדגם של עשרות רבות של אנשי מדע). יש הבדל גדול בין מגבלות של שיטה ובין "נקודה עיוורת" – מונח שככלל נעשה בו שימוש כדי לתאר פגם\כשל\חסר בהבנה של המערכת. העובדה שלמדע יש מגבלות ידועה ומוכרת וכאמור איני מכירה אף אחד שיש לו "עיוורון" לגבי מגבלות כאלה ואחרות. אני כן מכירה הרבה מדענים, ואני בכללם, שיודעים שאסטרולוגיה, קריסטלים, הומאופתיה ועוד כמה חברים הם לכל היותר בעלי אפקט פלסבו. הם יודעים זאת לא על סמך תחושת בטן אלא בגלל שכל אלה כשלו בניסויים מבוקרים להראות אפקטיביות כתנאי בסיסי להתייחסות רצינית לנושא, לא מדובר כאן בנקודה עיוורת, מדובר פה בדחיית דבר שהוכח שתועלתו היא לכל היותר כמתן סוכרזית במסווה של תרופה. בודאי שאני לא מוצאת טעם להאמין ברעיונות שבהגדרה הם לא ניתנים לבדיקה, כי ברור שבמקרה כזה אין שום דרך להבחין בין דבר אמיתי ובין דבר שקרי. אני לא שוללת את האפשרות שאנחנו קיימים במציאות של מטריקס או שקיים אלוהים, אבל אני פשוט לא מוצאת בקונספטים האלה שום טעם (אפילו שאני מבינה שיש לתפישות אלה משמעות רבה, חברתית בעיקר, עבור אנשים רבים בעולם). לא רק שאין בהם טעם, אני סבורה שהם פוגעים בצורה רצינית ביכולת שלנו לדעת דבר מה על העולם הזה בגלל שבדרך כלל תפישות כאלה מלוות במנגנונים חברתיים שתפקידם לקבע את הידע המסורתי, שחלקו כבר הוכח באמצעות המתודה המדעית כשגוי. המתמטיקה היא דוגמא כיצד חשיבה תיאורטית (שכפופה ללוגיקה) לגבי מה יכול להיות באמת יכולה להועיל בהמשך כדי להבין את העולם, אבל אז זה נעשה כדי להסביר תוצאות תצפיות וניסויים. האם יש לך דוגמא אחרת כיצד חשיבה תיאורטית ללא המדע מסייעת לנו להבין טוב יותר את העולם ברמת ביטחון דומה לזו שהמדע מספק?
אהבתיאהבתי
קמילה:
הממשק כאן מתחיל להעיק על האפשרות לנהל דיון מעמיק. ובכל זאת, ממש בקצרה, כמה נקודות:
1. כתבת:"הם יודעים זאת לא על סמך תחושת בטן אלא בגלל שכל אלה כשלו בניסויים מבוקרים להראות אפקטיביות כתנאי בסיסי להתייחסות רצינית לנושא, לא מדובר כאן בנקודה עיוורת, מדובר פה בדחיית דבר שהוכח שתועלתו היא לכל היותר כמתן סוכרזית במסווה של תרופה". כשאת אומרת "הוכח", את מן הסתם מתכוונת ל"עדיין לא ננמצאו ראיות תומכות, אבל יכול להיות שמחר בבוקר יימצאו ראיות שכאלה". ממש כמו שמצאו לא מזמן חלקיקים שנעים במהירות גדולה ממהירות האור, אפילו שלפני כן "הוכח" שלא יכולים להיות כאלה. [צריך לזכור, הלוגיקה של המדע האמפירי היא לוגיקה של הפרכה ולא של הוכחה]. למעשה לא הוכח כלום על הומאופתיה. רק לא נמצאו ראיות תומכות.
2. כתבת גם "אפילו שאני מבינה שיש לתפישות אלה משמעות רבה, חברתית בעיקר, עבור אנשים רבים בעולם". וזה גורם לי לחשוב שאת מעדיפה לשבת בנינוחות על כורסת "אני ממדעי הטבע", ושוכחת שהמון דברים חברתיים משפיעים על העולם. אי אפשר להבין את העולם שלנו בלי להתייחס לאלמנטים חברתיים (אלא אם את מתכוונת "להבין את העולם" במובן הצר יותר של העולם החומרי בלבד). למדע אין את הלוקסוס הזה. אם למשהו יש משמעות חברתית, המדע צריך לבדוק אותו כדי להבין את העולם. ומה לעשות, מציאות חברתית היא דבר מורכב, חמקמק, וקשה מאד לשחזור. ובה בעת לא פחות מציאותי ומשפיע. גם על מצבנו הבריאותי והדרכים לריפוי הגוף. אז אולי את מעדיפה לא להיכנס לעולם הקונספטים שקשה למדוד וקשה להגדיר וקשה לשחזר. אבל בתור מדען וחוקר בעצמי, אני לא מרשה לעצמי את הלוקסוס הזה.
3. מתמטיקה זה הכיוון הנכון. אבל לא (רק) כדי להסביר תצפיות קיימות, אלא כדי לכוון אותנו היכן לחפש תצפיות שילמדו אותנו משהו חדש. אני חושב יותר בכיוון של מחקר במדעי המחשב. משם תגענה לדעתי התגליות המדעיות החשובות הבאות. יש לי המון מה להגיד על זה, ואם יש לך סבלנות מן הסתם אכתוב על זה בבלוג שלי בקרוב.
אהבתיאהבתי
עמית לגבי סעיף 1 שלך- אומנם העדר הוכחה אינו הוכחת העדר, אבל אתה יודע מה- זה אחלה מידע להסתמך עליו. אם אתה יודע שהניסויים שעשית היו רלוונטים והתוצאות הרצויות היו מוגדרות היטב אז כישלון שוב ושוב להוכיח יעילות במשהו מוגדר הוא כן משמעותי, למרות שאינו הוכחה אבסולוטית לשלילת ההנחה.
האופציה האחרת היא בעצם מתן מחסה לכל הנחה, תמהונית ותלושה ככל שתהיה, להיחשב כ"שווה בין שוות" כל עוד עדיין יש שבב של אפשרות שהיא אולי נכונה (ע"ע הומיאופתיה) וזה פשוט לא נבון.
יש סיכוי שמחר בבוקר ימצאו הוכחה לתקשור עם פיות. זה אומר שצריך לתחזק פקולטה ל"פיולוגיה" עם מעבדות ותקנים?
ולגבי חלקיקי הניוטרינו, התייחסתי לזה בתגובה שכתבתי לך ספציפית פה בפוסט הזה! (4 בדצמבר)
אז מחקר אחד הפיק תוצאות מפתיעות שעכשיו בודקים אותם. אז מה?! אתה משווה בין המקצועיות והסיסטמטיות של מאמץ משולב של מדענים אמיתיים מכל העולם לבין סיפורים על קריסטלים ומים עם זיכרון?
אהבתיאהבתי
בדבר אחד אני מסכים איתך. המחקר על הומאופתיה ושות' אינו סיסטמתי ומקיף. הביקורת שלי על הומאופתים היא שאין להם את המחוייבות של "לדעת" – זו שעליה מדבר מייקל פולני. במלים אחרות, לא אכפת להם מה המחקר אומר על השיטות שלהם. הם מאמינים לזה, זה "עובד" להם, ושכולם יקפצו. זה מרתיח אותי.
אבל מעצבן אותי לא פחות העליהום שחובבי החשיבה המדעית עושים להם, בלי צדק, בעיני. בד"כ תוך אי התחשבות במגבלותיה של השיטה המדעית, ותוך הצגת כשלים לוגיים כמו התייחסות למחקר שאינו סיסטמתי ומקיף ש"הוכחה" לשקריות הטענות. חוסר הזהירות, היעדר הסייגים, ועודף הבטחון העולה בטענות של חובבי ה"חשיבה המדעית" כנגד הומאופתיה ושות' מרתיח אותי לא פחות. לא כי אני מאמין בהומאופתיה. אני לא. אלא כי לא זו דרכה של השיטה המדעית. חשיבה מדעית תמיד מותירה מקום לספק. תמיד בודקת את עצמה, את טיעוניה, את הנחותיה, את מגבלותיה.
כתרגיל, קח את עניין ה"מים עם זכרון". אין לי מושג מאין הבאת את זה, אבל זה נשמע לי מעניין. עכשיו תסביר לי מה רע בזה? תסביר לי בבהירות, תוך הבחנה בין הנחות עליהן אתה מסתמך, בין עובדות אמפיריות… אני אשמח לשמוע את ההסבר.
אהבתיאהבתי
עמית,
האסימטריה שאתה מציג בין חוסר ההגינות של מאמיני ההומאופתיה ובין השימוש הלא לגמרי תקין במונח "הוכחה" אצל "חובבי החשיבה המדעית" ממש מקוממת. בעוד הראשונים מתעלמים מיחס של 0 הצלחות מבוקרות כנגד כמה וכמה דוגמאות נגדיות, האחרונים חוטאים בעיקר בסמנטיקה, ממש כפי שעשיתי אני בתגובה הקודמת כאשר כתבתי "הוכח", כאשר כל בר דעת יבין היטב שהשתמשתי בנוסח העממי ולא התקין והמסורבל רק מטעמי נוחות. מה ההוכחה הפשוטה לכך? ברגע שיהיו ניסויים מבוקרים אשר יציגו באופן חד משמעי יעילות של אותם תחומים נדונים מעבר לרמת המקרה או לאפקט פלצבו, אזי אלה שמשתמשים כיום במונח הלא מדוייק "הוכח כשגוי" ייאלצו לאמץ את הממצאים ואת אמיתיות השיטות (גם כאן כמובן אמיתיות למיטב ידיעתנו נכון לאותו רגע, כמו תמיד במדע). אני סבורה שחוסר הסימטריה בין שני הצדדים זועק ממש וההצגת הצדדים כאילו היו סימטריים היא בעייתית לא פחות, ולטעמי אפילו יותר. "החשיבה המדעית תמיד מותירה מקום לספק" – זה נכון מאוד והודגם מאות פעמים במרוצת השנים, אבל אין זה אומר שהמדע לוקה בהפרעה טורדנית-כפייתית. לאחר שדבר מה נבדק מספר פעמים ונמצא כשגוי על פי הגדרות הניסוי, כשאין הצעות סבירות אחרות כיצד יהיה יותר נכון לבחון זאת ובודאי שאין ראיות חדשות שיצדיקו זאת (הרי תמיד אפשר למצוא שאלות נוספות למחקר, למשל האם הומאופתיה בעצם עובדת באמת רק על סינים, או על נשים שגובהן מעל מטר שבעים) אז למה שהמדע יבזבז משאבים יקרים? ואם על זה כן אז על מה לא? הרי שום דבר לא "מוכח".
לגבי הזיכרון של המים שהזכיר גיא, זהו הבסיס המנגנוני של ההומאופתיה (http://www.articles.co.il/article/12980/%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9D), תופעה שלא רק שלא הצליחו לקיימה בניסוי מבוקר כהלכה אלא גם נוגדת באופן מהותי כמה עקרונות בכימיה ובפיזיקה המקובלת (שלה דווקא יש ביסוס די רציני) וראה גם את המחקר שפורסם בנייצ'ר ואת הדיון והמחקרים העיקריים שנעשו בהמשך בנושא זה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Water_memory
מה רע בזה? למשל שכעת ישנו מאמר בנייצ'ר ש"מראה" את התופעה הזו למרות שכעבור זמן קצר התברר שהניסוי לא בוצע בצורה מבוקרת כראוי וככל הנראה זו הסיבה האמיתית לתוצאות המופלאות, אלא שכעת מי שמוכר את ההומאופתיה יכול להשתמש באותו פרסום בנייצ'ר כ"הוכחה" מדעית לכך שהומאופתיה עובדת, וכך לגרום לשטות בעוד אנשים תמימים, שלחלקם יש בעיות אמיתיות שפלצבו לא עוזר אבל רפואה קונבנציונלית דווקא כן, ואותם אנשים עלולים להינזק ממש בגלל שהם יבחרו בהומאופתיה שכאמור "הוכחה" מדעית. יש עוד כמה דרכים בהן האמונה השגוייה הזו יכולה להזיק אבל נדמה לי שזו הישירה והספציפית ביותר. אני חושבת שעידוד אמונה לא רציונאלית, וגרוע מכך על סמך "רציונאליות" מעוותת ופגומה, שלא לומר שקרית ממש (למשל בבתי ספר להומאופתיה) הוא דבר לא רצוי ולא רק בתחום הטיפול בחוליים אלא במרבית תחומי החיים אשר בהם יש משאלות לב ויש מציאות והנסיון (המבוקר) מראה שהם לא תמיד עולים בקנה אחד ושהדרך הנבונה והאחראית יותר לפעול עוברת בהבנה של המציאות, גם אם למשאלות הלב שומרים מקום מכובד.
אהבתיאהבתי
עמית,
1. למרות חשיבות ההקפדה על המינוחים המדוייקים אני חושבת שאין באמת בעיה להבין למה הכוונה כשאני כותבת "הוכח" כדי שלא לצטרך להתנסח בצורה מסורבלת שלא לצורך. שום דבר אי אפשר להוכיח במדע (למעט הוכחות מתמטיות), מוסכם ומקובל, לכן "הוכח" הוא במובן – נבדק ונמצא שלא עובד, לא פעם אחת אלא פעמים רבות. כמובן מותר לאדם להמשיך להאמין בכל דבר, גם בפיות כמו שכתב גיא, אבל עד כמה אתה מוכן לקחת ברצינות אמונה שכזו כשהיא מתחילה לומר דברים על המציאות שכן נגישה לנו למדידה וכאשר מסתבר שמה שנטען שקורה, עובדתית לא קורה. אני עוד יכולה להבין אנשים שמאמינים במשהו שלא ניתן לבדיקה כמו באלוהים או במטריקס (למרות שיש כמה סיבות לא רעות לדחות את קיומם גם בלי הפרכה מוחלטת), אבל להתמיד באמונה בדבר שלא מקיים את מה שהמאמין טוען שצריך להתקיים? ועוד למכור לאחרים, תרתי משמע, שזה כן מקיים את מה שהודגם שלא מתקיים? זה כבר ממש מעשה לא הגון.
2. העובדה שמדענים הם גם בני אדם שחיים בחברה ושלעובדות אלה יש השפעה על התנהלות המחקר, אינה משנה באופן מהותי את המטרה העיקרית של המחקר. בודאי שהנושאים החברתיים, שהתקיימו מאז שחר האנושות וכנראה גם לפני, לא משפיעים באותה מידה שמשפיעים הגילויים בתחומים המדעיים ה"צרים" כלשונך והטכנולוגיה שנלווית להם, וקל לראות זאת במאות האחרונות. דת הייתה כמעט מאז ומעולם, אינטריגות חברתיות, החל מקללות בין שני פרטים ועד מלחמות עולם, אינן משנות באופן עמוק את ההבנה שלנו של הדברים, עובדה שההיסטוריה בפאן החברתי נוטה לחזור על עצמה (עם שינויים קלים) בצורה שאלמלא הייתה כל כך טראגית היא הייתה משעשעת מאוד. אלימות ודיכוי ומנגד אהבה ואלטרואיזם, כולם בעלי משמעויות חברתיות עמוקות, קיימים כבר זמן רב ואין ספק שראוי להבינם טוב יותר, ואני לא חושבת שזה בא בסתירה עם השאיפה להבין את הטבע וגם את האהדדיות של האדם והטבע, גם אם זה קשה למדידה או חמקמק. האמת היא שבמחשבה שניה אני לא ממש בטוחה מה רצית לומר בסעיף זה במיוחד בהקשר של הדברים שאני כתבתי קודם לכן. האם בגלל שיש הרבה אנשים שמאמינים בפיות זה צריך להשפיע על איך שאני משתמשת במתודה המדעית כדי לקבוע מה אפשר לומר על פיות, למשל לבחון האם אכן יש פיות שמשאירות מתנה מתחת לכרית תמורת שיני החלב?
3. בעקבות מה שאתה כתבת באחת התגובות למעלה שאלתי אותך אם יש לך דוגמא אחרת כיצד חשיבה תיאורטית ללא המדע מסייעת לנו להבין טוב יותר את העולם ברמת ביטחון דומה לזו שהמדע מספק, ואתה מציין את מדעי המחשב? כנראה שלא הבנתי אותך, האם אתה מתכוון למודלים תיאורטיים? הרי זה כלי מחקרי מדעי, זה לא מחוץ למדע, אם כי צריך לזכור שתוצאות חקירת המודל עדיין לא מספקות ידיעה מבוססת ואלו הם הניסויים או התצפיות שבוחנות את איכות ניבויי המודל שמבססות את הידע. גם כאן אני לא כל כך מבינה איך התשובה שלך קשורה לדברים שכתבת קודם לכן מהם משתמע כאילו אתה סבור שבגלל שיש מגבלות לשיטה המדעית לצריך גם לאמץ גישות אחרות, "חיצוניות" למדע, להשגת ידע על העולם הזה. על כך ביקשתי ממך לתת דוגמא למה אתה מתכוון.
אהבתיאהבתי
לגבי הממשק, כשנגיע לחמש מילים בשורה, אני פורשת 🙂
אהבתיאהבתי
הערה טכנית – אני מתנצל על הממשק, אין לי שליטה בעניין…
מה שכן אפשר לעשות זה לעלות למעלה, לכותרת של התגובות, וללחוץ על "להגיב" – זה יוסיף תגובה בתחתית התגובות, מוצמד לימין, ומשם אפשר להמשיך ולהתחפר 🙂
אהבתיאהבתי
קמילה, אני רואה שאת "בעניינים". לפני כמה ימים התפרסם הדבר הזה:
http://www.homeoinst.org/news/homeopathy-effective-according-swiss-federal-report
אני מעוניין לסקור את נושא ההומאופתיה מתישהו (איך לא), והסיפור הזה קצת מטריד את מנוחתי. יש לך או למישהו, מושג במה המדובר? אפשר להמשיך במייל אם זה יותר נוח…
sharp.thinking.skills@gmail.com
גלעד
אהבתיאהבתי
אין ספק שקיימת אמת אבסולוטית,אפשר וכנראה שאפילו צריך,לדון במידה שבה היא ניתנת לניסוח ויישום בכלים המדעים שיש לנו היום או בעתיד,אפשר וצריך לדון במהותו של המושג אובייקטיבי,אבל בלי האמונה,התבונה,האינטואיציה,או איך שלא תקרא לזה,בדבר קיומם של כללים וחוקים ומשמעות הנכונה תמיד ובכל מקום אין קיום וסיבה לא רק למדע אלא בכלל לחיים.
אהבתיאהבתי
בנושא של "השיטה המדעית" ובכלל פילוסופיה של המדע, אני ממליצה מאוד על הספר של תומס קון – "מבנה של מהפכות מדעיות". הוא יצא בעברית מחדש לפני כמה שנים והוא קריא באופן מפתיע (אני לפחות חשבתי שיהיה לי קשה יותר לצלוח אותו…). התיאוריות שלו לגבי פרדיגמות ומהפכות במדע מאוד מעניינות, והוא מספק חומר רב (ומעניין) מההיסטוריה של המדע כדי לתמוך בהן.
כדאי לציין שאנשים רבים בעלי, ככל הנראה, ידע חלקי בלבד על התיאוריות של קון משתמשים בשם שלו כדי לטעון שהמדע הוא לחלוטין יחסי, שמדענים לא מתייחסים לתיאוריית-המחמד שהם (הדוברים) גילו – בדרך כלל סוג מסויים של רפואה אלטרנטיבית או תיאוריות של העל-טבעי – בגלל שהם "שבויים בפרדיגמה" וכו'. זה לא מה שקון טען, ובהקדמה למהדורה העברית האחרונה ישנו סיפור נחמד על קון עצמו שהגיע לכנס של של "מדע אלטרנטיבי" כזה, ואחרי הרצאה שבה הוזכר שמו שוב ושוב הוא קם ממקומו בקהל והכריז: "רק שתדעו – אני לא 'קוניסט'!".
אהבתיאהבתי
תודה, ספר שני היום שנוסף לרשימה 🙂 צריך איזה אי בודד בדחיפות (יש כבר ערימה על השולחן שמחכה).
כן, אנשי הניו-אייג' אוהבים "to abuse" כל מיני מושגים מכל הבא ליד, מדע (קוונטים במיוחד), פילוסופיה, וכו'. "מה שנוח -ניקח, ומה שלא – לפח".
אהבתיאהבתי
האנלוגיה הזו היא טובה ככל שיכולה להיות אנלוגיה, שמנסה לתאר משהו מורכב מאד בצורה פשוטה. במובנים מסוימים היא קולעת לגמרי למטרה – למשל בחלק של "מרכיבי הפאזל" – ובאחרים כושלת בצורה מביכה. אני מתייחס בעיקר לרעיון של "הפאזל כמפת המציאות".
גם בהנחה שיש מציאות אחת (אני סבור כך, אבל לא מתכוון להתווכח על כך כרגע :-)), ושהמדע חוקר את התופעות שלה (כנ"ל), הכלים והמושגים שמשמשים לחקירות הללו בתחומי המדע השונים הם כל כך לא-תואמים, שאין שום דרך להציג את כולם בתור "הרכבה של חלקים בפאזל" בלי לעקר את המילים ממשמעות.
לדוגמה, בתחום שלי (פסיכולוגיה קוגניטיבית מחקרית), הישויות שמככבות בתיאוריות הן הפשטות ומודלים שאין להם קיום אובייקטיבי; הם נמצאים ברמה אחרת לגמרי מהנוירונים הפיזיים ופשוט לא שייכים לאותו פאזל. להמחשה, זה כמו ניסיון לחבר ישירות בין תיאוריות של עומסי תנועה למכניקה של מנועי הרכב.
הארנבים חמודים לאללה. מה זה אומר עליי, שזיהיתי מיד שמדובר ב-Sylvanian families?
אהבתיאהבתי
כן, טוב… אתה צודק כמובן, בסה"כ עוד אנלוגיה לרשימה, אבל אני חושב שבכל זאת היא מאירת עיניים במובנים רבים.
אנלוגיה אחרת שמתאימה יותר לעניין של רבדי מציאות שונים, שפות שונות של תיאור המציאות וכו, היא אנלוגית המפות המרובות.
מפת ישראל למשל. יש הרבה מפות שאפשר לצייר:
מפה טופוגרפית, מפת חלוקה לערים, מפת משקעים, מפת צפיפות אוכלוסין, מפת התחבורה, וכו'.
כל תחום מחקרי יותר מפה אחרת, שאין הרבה קשר בינה לבין האחרות, מלבד זה שהיא מתארת אספקט אחר של אותה מציאות.
אז אם נשלב את זה עם אנלוגית הפאזל, הרי שיש לנו הרכבת פאזל רב מימדית, רב קומתית/שכבתית, כאשר כל פאזל ממפה את אותו עולם מזוית ראיה אחרת. משהו כזה.
אבל כאנלוגיה זה מתחיל להשמע כבר קצת מסובך…
אהבתיאהבתי
אנלוגיית המפות המרובות באמת מציגה אספקט חשוב של המדע, שדימוי הפאזל מפספס.
כנראה שהנושא פשוט גדול מדי. זה כמו לנסות למצוא אנלוגיה לאומנות.
אהבתיאהבתי
ראשית מפות רב שכבתיות אכן קיימות בתחום המיפוי. הבדל חשוב בין המפה לבין עולם הידע הוא שבמקרה המפה יש קשר פיזי בין השכבות כלומר הן מתארות עולם פיזי אחד (נקרא לו "פני הארץ" למרות שהמפות יכולות גם להתייחס לאטמוספירה או לגיאולוגיה), במקרה הידע הקישור בין המפות – הוא כשלעצמו ידע שחסר או חלקי, וד"א לא פעם מעניין לא פחות ואף יותר מהמפות עצמן.
אהבתיאהבתי
עמית אני חושב שצריך להקפיד ולהיות אחראים, בהתחשב בנסיבות ובפולמוס הקיים, כשבאים להשתמש בביטוי "מגבלותיה של השיטה המדעית". יש פה סכנה ממשית לשימוש מטעה, כי לא מפרטים איפה המגבלות, ומה המשמעות של המגבלות.
העניין העקרוני פה הוא זה: השיטה המדעית לא קובעת איך הגעת לרעיון מסוים שאותו אתה רוצה לבדוק. בתיאור טיפוסי של השיטה המדעית תוכל למצוא משפט בסגנון- "Step 1- form a hypothesis". תנסח הנחה שאתה רוצה לבדוק: אולי זה תיאור מסורתי בן אלפי שנים, אולי רעיון בא לך בחלום בלילה. אולי זה תזה חדשה בהמשך ל-20 שנות מחקר, ואולי ראית מישהו מטפל בעזרת תרופות הומיאופטיות ורצית לדעת איך זה עובד. א ח ר י שחשבת על הנחה, השיטה המדעית מתווה סטנדרטים לבדוק את ההנחה ולבדוק את עצמך תוך כדי, בשביל לוודא שהמידע שתגלה והמסקנות שתסיק ממנו יהיו אמיתיים.
כשאתה מדבר על "מגבלותיה של השיטה המדעית" אתה מדגיש את מרחב האפשרויות ה"מצומצם" (כל העולם הטבעי…) שממנו בוחרים את ההנחות האפשריות. אני מסכים איתך שזה סינון שרירותי, סוג של "קיצור דרך" שהקהילה המדעית נוקטת בו. אבל זה רק מהסיבה הפשוטה שהמשאבים למחקר מוגבלים, ועד עכשיו בהסטוריה לא ראינו שום תופעה על-טבעית שעמדה בבדיקה. זו בעצם רק הנחה סטטיסטית- זו אינה מהותה של השיטה המדעית, וכל טענה, במיוחד אם היא משמעותית, יכולה לעבור בדיקה שתהיה בהתאם לסטנדטים
אחרי טענות כמו שלך באים גורמים שיש להם עניין בלהתחמק מבדיקה אמיתית של הטענות שלהם, ומשתמשים בטענת "המגבלות של השיטה המדעית" כדי לפטור את עצמם, במיוחד בעיני ציבור המאמינים/צרכנים שלהם, מהצורך לעבור בדיקה מהימנה.
בוא נדבר על המים, אם כי ברמה הבסיסית שאני מבין- להומיאופטיה יש שתי טענות: האחת, שהמים זוכרים את החומר שהיה מומס בהם ויוצרים תגובה הפוכה לו 2. ככל שהחומר יותר מדולל בתוך המים, התגובה ההפוכה חזקה יותר. אני לא צוחק אתך. על זה מבוססת תעשיה עולמית של מליארדים. לי אישית ברור שאם ההנחות האלה היו נכונות אז ההשפעה שלהן הייתה עצומה ובלתי ניתנת להסתרה, אבל אפילו בלי זה- אפשר לבדוק את ההנחות, לפי הסדר, על מגוון חומרים- האם זה נכון לגבי תמיסת חומצה במים? האם הם יהפכו לבסיסיים? האם זה נכון לגבי רעלן כלשהו? אפשר לבדוק את זה על עכברים (זה אפילו לא נקרא התעללות- זה נקראה אינפוזיה בלי מלח).
והתוצאות?
מהערך "Homepathy" בוויקיפדיה:
"Scientific tests run by both the BBC's Horizon and ABC's 20/20 programs were unable to differentiate homeopathic dilutions from water, even when using tests suggested by homeopaths themselves."
ואלה רק הבדיקות "הסנסציוניות" יותר, שנערכו לבקשת ערוצי הטלוויזה המוזכרים.
ועדיין, מליוני אנשים עם צורך רגשי עז להשיג תחושת שליטה ואופטימיות במצבם נוהרים אחרי ההבטחה ש"זה עוזר" ביחד עם ההסתייגות של "או שלא", מקבלים את ההחלטה לקבל את הטיפול, וראה זה פלא- מרגישים תחושה כללית טובה יותר!
אז נקרא לזה "ידע מעבר למגבלות המדע", או "הטיה פסיכולוגית בשם פלסבו שהשפעתה מוכרת היטב"?
אהבתיאהבתי
אמנם ביקשת לפסוח וכו', אבל בחייך, אתה לא "רק תרגמת" את הטקסט – הרי באנגלית הטקסט הוא חסר מין. גם אתה עשית פה בחירה משלך, והיא סטריאוטיפית לחלוטין.
אהבתיאהבתי
אכן אנונימי, בחרתי להתייחס לבובה עם החצאית כבת, ולבובה עם המכנסיים כבן. את אותה בחירה סטראוטיפית אני עושה בכל פעם כשאני נכנס לשירותים ציבוריים, ועד היום היא הוכיחה את עצמה שימושית. מעבר לכך, נראה שהיוצר המקורי התכוון לכך גם הוא, ולכן הטענות בכל זאת חוזרות אליו.
הנה כמה דברים שאמר בנושא:
כאן (תודה עידו!), במפרט הטכני ציינו שמדובר ב-
4piece set: Father, Mother, Brother and Sister
אז ניחשתי שכנראה לובשי המכנסיים הם בכל זאת האבא והבן.
אהבתיאהבתי
פינגבק: ושוב חוזר הניגון… | Atheisms
עוד פאזל כמטפורה
אהבתיאהבתי
אהבתיאהבתי