רבות כבר נכתב על הומאופתיה, גם בעברית, ולכן לא אחזור על דברים שאפשר לקרוא במקומות אחרים (למשל כאן, או כאן). מצד שני, הבלוג לא יהיה שלם ללא התייחסות לנושא.
הומאופתיה הינה אחת הדוגמאות הקלאסיות לטיפולים שמבוססים על מחשבה מאגית, אי הבנה מוחלטת של הטיות מוכרות רבות ומדע רע על כל גווניו. מעבר לעובדה כי עקרונות ההומאופתיה (שהומצאו לפני 200 שנה) סותרים את הידע המודרני בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והרפואה, התמונה שעולה ממחקרים קליניים רבים שבוצעו עד היום – ברורה:
הומאופתיה = טיפול פלצבו
זה נשמע כמו פלצבו (מים ללא כל חומר פעיל בתוכם), זה עובד כמו פלצבו (מחקרים מראים זאת) =>
זה פלצבו.
סקירה מקיפה אפשר למצוא בויקיפדיה בעברית (מומלץ להקדיש לפחות דקה לקריאת המבוא).
הנה תקציר של 3 דקות:
מי שלאחר קריאת החומר עדיין מאמין שהומאופתיה שונה במשהו מטיפול פלצבו הינו ככל הנראה מטפל בתחום, או שהוא נמנה על אלה הנמשכים למסתורין בצורה אובססיבית במיוחד. (וראו גם – "ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים").
רנדי מאוד ברור בדבריו. ב-4:30 הוא מבטיח את מיליון הדולר שלו שוב:
להוציא מים מן הסלע
בחודשים האחרונים חגגו ההומאופתים על "הדו"ח השוויצרי שייצג את ההערכה המקיפה ביותר לגבי הרפואה ההומאופתית שנכתב אי פעם בידי ממשלה, ושזה עתה פורסם בשפה האנגלית בצורה של ספר. דו"ח פורץ דרך זה, אישר כי הטיפולים ההומאופתים יעיליםומשתלמים, ושטיפול הומאופתי צריך להיות מפוצה בידי תוכנית הביטוח הרפואית לאומית של שוויץ."
אין דבר רחוק יותר מהאמת מאשר תיאור זה. מדובר באחד משלושה דוחות נפרדים שהוכנו עבור ממשלת שוויץ בקשר להומאופתיה:
1) סקירה איכותנית של הספרות הקיימת לגבי יעילות, בטיחות, מידת השימוש ויחס עלות-תועלת, סקירה שנכתבה ע"י מומחים הומאופתים ותומכים בשיטה. כאן תוכלו לקרוא מקטעים שלו. (הדו"ח המלא משתרע על פני 230 עמודים ועולה כסף רב). הכתבה שצוטטה לעיל מתייחסת לדו"ח הזה בלבד.
2) מטא-אנליזה של מחקרים קליניים קיימים לגבי היעילות של ההומאופתיה בהשוואה לפלצבו (בוצעה באוניברסיטת ברן). התוצאות תוארו במאמר שהתפרסם בLancet בשנת 2005, והמסקנה ברורה – אין הבדל מטיפול דמה. עוד על המחקר, על ההתנגדויות אליו מצד ההומאופתים ותשובות נגד תוכלו לקרוא כאןוכאן.
3) תשאולים של מטפלים ומטופלים, כדי להעריך שביעות רצון, כמות מטופלים וכד'.
ואיך הצליחו תומכי ההומאופתיה להפוך מחקרים עגומים להצלחה גדולה? על כך תוכלו לקרוא למשל כאן:
"הדו"ח פגום מבחינה מדעית, לוגית ומוסרית. באופן ספציפי, הוא לא מכיל ראיות חדשות ומפרש מחדש מחקרים שבעבר הודגמו כחלשים, מייצר סטנדרטים חדשים של ראיות שמתוכננים כך שהומאופתיה תראה יעילה, ומנסה לערער את מעמד "סטנדרט הזהב של הראיות" לו זוכים הניסויים הקליניים המבוקרים. וחשוב מכל, כמעט לכל המחברים יש ניגודי אינטרסים, למרות טענתם כי לא קיימים כאלה. אם הדו"ח הזה מוכיח משהו, זה שהומאופתים מוכנים לעוות ראיות כדי לתמוך באמונותיהם…"
עוד על הדו"ח המביך הזה אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן, וכאן למשל.
מסביב לעולם
ממשלת שוויץ כמובן אינה היחידה שבדקה את הנושא.
דו"ח שהוגש לממשלת בריטניה ב-2010 מסכם, לאחר סקירה מעמיקה של הראיות, כי "אין כל דרך אפשרית שההומאופתיה תעבוד, היות והדבר ידרוש כתיבה מחדש של ההבנות שלנו בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. מעבר לכך, העדויות הקליניות מראות כי לא ניתן להבחין בין הומאופתיה לפלצבו." (ציטוט מכאן).
משרד הבריאות של ישראל קובע במסמך תקנות שהוציא בנושא הומאופתיה: "…הטיפול בתכשירים הומאופתיים אינו מהווה תחליף לטיפול הרפואי המקובל, וזאת בהתבסס על הקביעה כי יעילותם של התכשירים ההומאופתיים לא הוכחה בשיטות המקובלות ברפואה."
התרשים הבא מדגים מסלולי ויכוח אופיינים לגבי הומאופתיה, ולמעשה הוא רלוונטי עבור טיפולים אלטרנטיביים רבים נוספים שהמצב המחקרי בהם דומה – גוף ראיות מאסיבי שמראה כי השיטה אינה עובדת טוב יותר מפלצבו. שימו לב כי טיעונים אחדים של תומכי השיטה סותרים זה את זה, וכלל לא נדיר לשמוע אותם מפי אותו אדם בחלקים שונים של הויכוח.
לחצו להגדלה:
לטחון מים. מבוסס על ויכוחים אמיתיים.
מה יגרום לי לשנות את דעתי? שורה של מחקרים איכותיים חדשים שיראו כי הומאופתיה שונה מהותית ביעילותה מפלצבו. מאוד פשוט. מחקרים אחדים שמראים זאת קיימים, כצפוי, (יש גם מחקרים שמראים שהומאופתיה טובה פחות מפלצבו) אך הם מתגמדים לאור התמונה הכללית. כשתשתנה התמונה הכללית, אשנה גם את דעתי בהתאם, ואני מאמין שאנשים רבים מ"הממסד המדעי" יעשו כך גם הם.
לכל המתקוממים, לפני שאתם מגיבים, אנא בדקו שדבריכם לא זכו כבר להתייחסות, בין אם בתרשים המצורף ובין אם בסקירות הרחבות המוזכרות לעיל (או בהפניות מתוכן). כמו כן, אנא ודאו כי קראתם את הרשומות על אפקט הפלצבו (במיוחד את חלקים 4, 5).
רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל). חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
מדי פעם צצים חוקרים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי – להוכיח בכלים מדעיים את קיומם של מושגים שמעצם הגדרתם אינם חומריים ולכן לא יכולים להיות נמדדים/מצולמים/מתועדים ע"י מכשיר כלשהו. כך פני הדברים בקשר לצילומי הילות, צילומי פיות, צילום/הקלטת רוחות רפאים, וכד' – מאמצים שלא העלו כל פרי עד היום, למעט פרשנויות פזיזות, הונאה עצמית, מעשי מרמה קונדסיים או שרלטנות לשמה.
באותה רוח מדעית ניסו כמה חוקרים לשקול את הנשמה. כן, ממש כך, על מאזניים!
המשפט שנערך לנשמת האדם בהיכלו של האל אוזיריס. ליבו של המת מונח על כף אחת של מאזניים, ונשקל כנגד נוצת יען (סמלה של אלת האמת) המונחת על הכף השנייה. תוצאות השקילה יכריעו את גורל נשמתו של המת. מתוך "ספר המתים" של המצרים הקדמונים.
הרעיון היה פשוט: לפי "התאוריה" כאשר אדם מת נשמתו עוזבת אותו. אם הנשמה קיימת בעולם החומר הרי יתכן שהיא בעלת מסה, ולכן משקל, ולפיכך נצפה שמשקל אדם יפחת ברגע שנשמתו פורחת ממנו.
רופא אמריקאי בשם דנקן מקדוגל (Duncan MacDougall) החליט לבצע בדיוק את הניסוי הזה, לפני למעלה מ-100 שנה (אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המקורי והלא טכני מ-1907). הוא השכיב חולה שחפת שעמד להאסף אל אבותיו על מאזניים מיוחדים שהראו את המשקל בדיוק של גרמים בודדים וחיכה לרגע מותו, תוך שהוא עוקב בדריכות אחר מחוג המאזניים:
"במשך שלוש שעות וארבעים דקות שמרתי על מוט המאזניים קצת מעל נקודת האיזון, קרוב לקצה הסקלה העליון, כדי שהמדידה תהיה יותר חד משמעית, אם תתרחש. ואז נשם החולה את נשימתו האחרונה, ופתאום, בהתאמה מוחלטת צנח המדיד והשמיע נקישה ברורה כשהוא מכה במעצור התחתון של הסקלה, ונשאר שם ללא תנועה. המשקל צנח ב-21 גרם."
מבין חמשת החולים הנוספים שניסה לשקול, בשני מקרים מקדוגל מודה כי לא הספיק לבצע את המדידה כהלכה ולפיכך אין לכלול אותם בניתוח התוצאות. שלושת הנשקלים האחרים איבדו 14, 14 ו-10 גרם כל אחד באופן "פתאומי", סמוך מאוד לרגע המוות. שניים מהם איבדו כ-30 גרם נוספים במשך הדקות שלאחר מכן. משקלו של השלישי דוקא עלה חזרה לפרק זמן מסוים.
מקדוגל השקיע לא מעט מחשבה בניסוי. הוא בחר חולים שסובלים ממחלות שמלוות בתשישות גדולה כדי לא יזוזו בזמן המוות ויקפיצו את מחוג המאזניים. הוא עקב אחר ירידת משקל הדרגתית שהתרחשה בשעות שלפני המוות כתוצאה מאיבוד נוזלים בנשימה ובהזעה. גם יציאות לא מבוקרות, באם התרחשו לאחר המוות לא יכולות להסביר את הירידה הפתאומית במשקל, מכיוון שהן נספגו במיטה עליה שכבו המתים והמשיכו לתרום למשקל.
הגורם האחרון שמקדוגל יכול היה לחשוב עליו היה איבוד משקל כתוצאה מהתרוקנות הריאות מאויר. כדי להפריך גם הסבר זה, עלה בעצמו על המיטה (לאחר שהחליף מצעים אני מקווה) והתנשף בכל כוחו. המאזניים לא זזו כהוא זה.
בנסיונות דומים שערך על 15 כלבים לא היתה ירידה פתאומית במשקל. הממצא הזה רק חיזק את אמונתו של מקדוגל כי מדד את משקל הנשמה מכיוון שידועכי לכלבים אין נשמה (לפי האמונה בה הוא החזיק לפחות). בהתכתבות שניהל לגבי מחקריו הודה כי "עזר" לכלבים לשתף פעולה עם מטרות הניסוי, אם להתנסח בעדינות.
מקדוגל מציין בסוף המאמר כי יש לחזור על מחקר זה עוד פעמים רבות לפני שיהיה אפשר להסיק בודאות על קיומה של נשמה.
[ארבע שנים לאחר מכן הכריז מקדוגל על כיוון מחקר חדש – צילום רנטגן של נשמה ברגע המוות. לא ידוע על פרסומים נוספים שלו בנושא עד יום מותו, ב-1920.]
הביקורות שהועלו כנגד המחקר היו רבות (מעבר לביקורות האתיות):
* המספר הזעום של המקרים (ארבע מדידות "מוצלחות" בלבד).
* מדידת המשקל התבצעה בציוד מאוד לא מדויק.
* לא התבצעה בקרה על זרמי אויר בחדר.
* זמן המוות המדויק לא היה יכול להיקבע בוודאות.
* קצב ואופן השינוי במשקל היו שונים בכל מקרה והערכים של המשקל ש"נעלם" נעו בטווח גדול.
מי שהציע הסבר חלופי לתוצאות שהתפרסמו היה רופא אחר, אוגוסטוס קלארק שמו. ברגע המוות, כאשר זרימת הדם ופעולת הריאות פוסקים, הדם לא מקורר עוד במעברו בריאות. שינוי זה גורם לעליה פתאומית מסוימת בטמפרטורת הגוף ולהגברת האידוי כתוצאה מהזעה. הסבר זה התאים יפה גם לממצאים השליליים שהתקבלו לגבי הכלבים, שכידוע אינם מזיעים, אלא מקררים את עצמם באמצעות התנשפויות.
ב-1915, ניסה H. LaV. Twining (ראש מחלקת פיזיקה והנדסת חשמל בבית ספר הטכני של לוס אנג'לס) לחזור על הניסויים כשהוא משתמש בעכברים ובמאזניים רגישים פי 100,000 מאלה בהם השתמש מקדוגל. כשהעכברים מתו במיכל פתוח הוא הבחין בירידה של 1-2 אלפיות הגרם, אך כאשר העכברים מתו כשהם מצויים במיכל סגור – לא היה שינוי כלשהו במשקל. ניסוי זה חיזק את ההסבר של איבוד לחות מוגבר כגורם לירידה במשקל ברגע המוות (הלחות נשארה כלואה במיכל והמשיכה לתרום למשקל גם לאחר אידויה).
טווינינג היה יצירתי מאוד בצורות המוות שהביא על עכבריו. אחסוך מכם את התיאורים המפורטים. דברי ההתגוננות שלו מול האשמות פעילים למען זכויות בעלי חיים היו מקוממים לא פחות (לסקרנים – חפשו את המילה "mice" כאן).
"קשה לקבוע את רגע המוות" מודים החוקרים. "הגוף מנסה לשמור על התפקודים הבסיסיים שלו. הקריטריון בו השתמשנו היה תנועתיות, נשימה וקצב פעימות הלב. נצפתה נשימה-אחרונה אופיינית, פעילות בלתי יציבה של הלב והתכווצות שרירים משמעותית. לאחר מכן מגיעה תקופה של רגיעה מלווה בהמשך פעילות-לב לא סדירה. הרגע בו התרחשה הנשימה האחרונה ניתן לזיהוי ברור מתוך מדידת המשקל וכן מתוך צפיה. שינוי המשקל הבלתי מוסבר מתרחש מתישהו בין 5 ל-200 שניות לאחר הנשימה האחרונה".
אני מוצא הגדרה זו מעורפלת ומעגלית במקצת, שהרי אם רגע המוות אינו מוגדר באופן ברור, אולי דווקא שינוי המשקל החשוד הוא הוא הנשימה האחרונה?
כמה דקות לאחר שהכבשים הבוגרות נשמו את נשימתן האחרונה, נרשמה תוספת במשקל של כמה עשרות עד כמה מאות גרם (!) למשך שניות ספורות ומיד לאחריהן חזר המשקל לערך הקודם. הנה מדידה של כבשה מס' 3 לדוגמה:
יחד עם זאת, במקרה של הכבשים הצעירות וגם תיש אחד – לא נרשם כל שינוי במשקל.
אני מתקשה לראות כיצד תוצאות אלה יכולות לתמוך באיזושהי תאוריה שקשורה לנשמה. להיפך, עכשיו צריך להסביר מדוע לכבשים בוגרות יש נשמה אך לצעירות (ולתיש אחד) אין, ולמה המשקל עולה דווקא, אך צונח חזרה כעבור כמה שניות.
לחוקרים אין הסבר לתופעה. אבל הם כן מזכירים את אדון Donald Carpenter אשר העלה מספר השערות בנושא. לדעתו האנרגיה שנדרשת לרוח-רפאים כדי לתפקד מוגבלת למשהו בסביבות 60 ג'אול. הוא מציע יחידת מדידה חדשה שנקראת "מק" (Mac) לכבודו של מקדוגל ידידנו, ומשער, על בסיס נתוני ניסוייו של מקדוגל וניסוי הכבשים, כי ה-מק מגיע במנות של 20-30 ג'אול. בספרו – Physically Weighing the Soul משנת 1998 הוא פורש את משנתו אשר כוללת נוסחאות לחישוב משקלי נשמות. (בפרק 17 מחושב משקל נשמתו של ישו – לא פחות מ-364 גרם!)
לדונלד יש עוד רעיון מעניין. במקום לשקול את הנשמה ברגע המוות, הוא מציע לשקול נשים הרות. לפי תחזיותיו, ביום ה-43 להריון תתרחש קפיצה פתאומית במשקל, ברגע בו ה-מק נכנס לעובר. משיקולים תיאורטיים שאולי יתחוורו למי שיטרח לקרוא את הספר, ממליץ דונלד: "דרך מעולה לטהר בית רדוף-רוחות היא לשכן בו אישה שהופרתה לא מכבר, סמוך לרגע בו נכנס ה-מק לעובר".
אני אינני מומחה לתפקודי חיות ברגע המוות, אבל הנה השערה: אולי סמוך ל"רגע המוות" מתרחשת צניחת איברים פנימיים, והיא אשר גורמת לעליית המשקל הרגעית? קוראים שמתמחים בנושא מוזמנים לחוות את דעתם.
*
אשתמש כעת בסיפורו של מקדוגל כדי לחדד כמה נקודות עקרוניות.
התער של אוקאם
“תערו של אוקאם הוא כלי בסיסי בידי אלו המחפשים אחר הסברים לתופעות באמצעות השיטה המדעית. המדובר בטיעון היוריסטי הנובע מניסיון רב שנים של ניסוי וטעייה, ואינו נכון בהכרח, אלא משמש כקו מנחה, לרוב אחד מיני כמה, לבחירת ההיפותזה המועדפת במקרה שישנם כמה הסברים לאותה תופעה." אחד הניסוחים המקובלים של העיקרון הוא: "כאשר ישנם שני הסברים שווי ערך לאותה תופעה, יש להעדיף את ההסבר הפשוט או החסכוני יותר".
לפנינו אם כן תופעה (נניח לצורך הדיון כי התוצאות אמינות) – איבוד כמה גרם סמוך לרגע מות אדם, ושני הסברים לתופעה:
הסבר א: יש נשמה. אף אחד לא יודע מה היא ולא הבחין בה עד היום מעולם. הנשמה היא חומרית ולכן בעלת משקל. הנשמה עוזבת את הגוף ברגע המוות ולכן משקלו פוחת. לכלבים אין נשמה ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.
הסבר ב: ברגעים שאחרי המוות הגופה מתחממת מעט בגלל הפסקת קירור הדם בריאות. זה גורם לאידוי מוגבר של זיעה ומכאן הנפילה במשקל. כלבים לא מזיעים ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.
איזה הסבר פשוט יותר? דורש המצאת מושגים מועטים יותר? סביר יותר?
שוב, בהיעדר ראיות נוספות אין הדבר מוכיח כי ההסבר הפשוט נכון והמסובך שגוי, אך נסיון החיים מראה שזה המצב ברוב המכריע של המקרים.
הסברים שלא מסבירים כלום
יתרה מזו, ההסבר שמשתמש במושג "נשמה" לא מסביר למעשה כלום. הוא רק פותח פתח לאי ידיעה גדולה יותר, מכיוון שלאף אחד לא ברור מהן תכונותיה של אותה נשמה, ממה היא עשויה, מדוע משקלה שונה מאדם לאדם, וכו'. כמו במקרים רבים אחרים, המושג המופשט שמשתמשים בו "להסבר" של תופעה הוא בעצם מילה נרדפת ל"אין לי מושג קלוש מה קרה כאן".
דוגמה נוספת: אדם רואה אורות מוזרים בשמי הלילה. "ראיתי עב"מ!" הוא מכריז בהתרגשות, כשהוא מדמיין חללית מעולמות אחרים. איזה ידע חדש רכשנו בעקבות "ההסבר" שנתן? אפס. למעשה האבסורד מגולם במשפט עצמו: "אני יודע מה זה היה בוודאות – זה היה עצם בלתי מזוהה".
תמיד יכול להיות הסבר נוסף
נקודה נוספת שהסיפור מדגים היא שתמיד יכול להיות הסבר נוסף, טבעי ומתקבל על הדעת, שלא עולה במוחו של החוקר. מקדוגל ציין במאמרו, לאחר שמנה את כל הגורמים שנלקחו בחשבון: "האם זו הנשמה?איך עוד אפשר להסביר את זה?" לזכותו יאמר שהוא היה זהיר. חוקרים רבים שמחפשים הוכחות לתופעות על-טבעיות נופלים תדיר למלכודת המסקנה הפזיזה: הם משוכנעים כי ניטרלו את כל הגורמים האפשריים עד האחרון שבהם ולכן ההסבר העל-טבעי הוא היחיד שנותר. שוב ושוב, זמן מה לאחר הפרסום מתחילים לעלות הסברים אלטרנטיביים שהחוקר המקורי לא העלה על דעתו.
כוחו של מיתוס
מדהים לראות כיצד ניסוי אזוטרי אחד שהתבצע לפני למעלה ממאה שנה הותיר את חותמו על תודעת הציבור, למרות שהסברים הגיוניים ופשוטים הועלו מיד לאחריו, ולמרות שניסויים חוזרים (ואיכותיים יותר) לא הצליחו לשחזר את התוצאות. המיתוס הזה אפילו העניק לסרט מצליח את שמו, ובכך כנראה הנציח עצמו למשך עשרות שנים נוספות.
נסיים בציטוט שמצאתי באינטרנט. שימו לב כיצד המרכיבים הרעועים הללו בושלו להם יחד עם עוד כמה מושגים לא מוגדרים וטענות לא מבוססות לכדי ידיעה וודאית:
"נשמה הינה 21 גרם שמתקיימת בין האונה הימנית, לאונה השמאלית. כלומר: במעמקי התת מודע. הנשמה מחברת ונמצאת בכל איבר בגופנו ובכל תא בגופנו. ולמעשה מקיפה את כל כולנו ואת ההילה שלנו."
נשמתי כמעט פרחה כשקראתי זאת…
*
הערה: רשומה זו נכתבה לפני שנה בדיוק, ומסיבות שונות לא פורסמה עד היום. רק לאחר כתיבתה נחשפתי למקורות נוספים בעברית שסקרו את הנושא ומוזכרים להלן. חברי "ספק-סביר" כיסו את סיפורו של מקדוגל בצורה יסודית כמה חודשים לאחר מכן. אם הייתי מודע לחומר הקיים מבעוד מועד כנראה הייתי מוותר על סיקור הנושא, אבל מכיוון שהעבודה כבר התבצעה אני מפרסם את הרשומה בכל זאת.
רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל). חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
מאז ומתמיד לא הצלחתי להבין מהו אותו דבר שאנשים קוראים לו "נשמה".
כשאני שואל אנשים מה זה בעצם נשמה, ומאיפה הם יודעים שקיים בכלל דבר כזה, הם בדרך כלל נועצים בי מבט משתאה שרומז כי משהו לא כשורה איתי. "נשמה, כאילו דה?!"
בפעמים שהתעקשתי להעמיק בחקירותי, התשובות שקיבלתי הפכו למבולבלות ומעורפלות יותר ויותר.
חיפוש קצר באינטרנט החזיר לי את בטחוני העצמי (בבורותי): באתר "דעת – אנציקלופדיה יהודית" הערך "נשמה" נפתח במילים: "לא ברור מהי הנשמה, וספק אם יש מי שיכול להגדירה." לאחר מכן מתוארות באריכות פרשנויות רבות ושונות למושג זה. הערך soul מזכיר עשרות פרספקטיבות שונות לנושא. נרגעתי.
המשמעות שצלצלה לי מוכרת יותר מכל היתה: "נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה את המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית, (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית). בתפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות."
אהה! נראה שעלינו על המוטיבציה הראשית להמצאת מושג הנשמה – לא נמות באמת אף פעם!
כל השאר הדיונים בנושא נשמעים לי כפלפולים פילוסופיים שמטרתם להגיע למסקנה זו. איכשהו לא נראה לי כי הבעיה הפסיכו-פיזית (העוסקת בדואליות גוף-נפש) מעניינת או מטרידה במיוחד את האדם מן הישוב. המוות – זה כבר עניין אחר.
לצורך הדיון, נתרכז בהגדרה של "נשמה" כפי שהיא מופיעה לעיל: "נשמה היא ישות ממשית… לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים".
ואני שואל: מה המשמעות של ישות ממשית שאינה קיימת במישורים הפיזיים?
פירושו של דבר שלא ניתן לחוות אותה בשום צורה באחד מחושינו, וגם לא במכשירי מדידה כלשהם. לא ניתן לבדוק ולחקור אותה בכלים מדעיים.
באיזה מובן היא קיימת, אם כן? המובן היחיד שאני יכול לחשוב עליו בו היא קיימת הוא כמושג מופשט במוחו של האדם.
גם "חד קרן סגול" קיים כמושג מופשט במוחי כרגע. האם אני יכול לטעון שהוא ישות ממשית? אני יכול לטעון כמובן. השאלה אם אתם תקבלו את טענתי כנכונה. ואם "חד קרן סגול" נשמע לא מופשט מספיק למישהו, מה לגבי "נפתושים קוסמריים?"
רגע אחד, מה לגבי "כוח משיכה" למשל? גם הוא מושג מופשט. אף אחד לא קולט את כוח המשיכה עצמו בחושים באופן ישיר. מה זה בכלל כוח? האם כוח הוא ישות חומרית? לא. כלומר, אחד מהמושגים הבסיסיים ביותר בפיזיקה הוא בכלל לא ישות חומרית! (הוא גם לא אנרגיה). אז באיזה מובן כוח המשיכה ממשי יותר מ"חד קרן סגול"?
הוא ממשי במובן שיש התאמה בין המושג הזה לבין העולם בו אנו חיים (כפי שהוא נתפש במוחנו המוגבל). מעבר להתאמה, שימוש במושג הזה יכול לנבא בדיוק מדהים מסלולים של תפוחים נופלים, פגזים, חלליות, ירחים, פלנטות, כוכבים וגלקסיות. זה הופך אותו בנוסף גם למושג שימושי ומועיל. (אפשר להסתכל על נשמה כמושג שימושי ומועיל – להרגשה הטובה לפחות, אבל בזה היא לא שונה בהרבה ממושגים כמו פיית השיניים או סנטה קלאוס – האם הם קיימים?).
גם מושגים שמתארים מצבים רגשיים כמו "כעס", "אהבה", "רחמים" וכו' אינם חומריים, ויחד עם זאת בעלי משמעות, מכיוון שהם בהחלט נמצאים במתאם עם העולם בו אנו חיים, ואף יכולים לנבא משהו על התפתחות הדברים (אם כי באופן הרבה פחות מדויק מחוקים פיזיקליים). אם אדם "כועס" למשל, ישנם מאפיינים פיזיולוגיים נלווים ברורים לכך, וכמו כן יש הסתברות גבוהה יותר שיתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. במובנים האלה מושג הכעס "ממשי" (וגם שימושי).
הערה: ישנם תחומים בהם התאמה למציאות אינה רלוונטית או לפחות אינה הכרחית – תחומים כמו שירה, מוזיקה, מדע בדיוני, או מערכת אמונה כלשהי. אפשר לטעון שמושגים שמועלים בתחומים אלו הם מעניינים, מעוררי השראה, מפתים, מהנים, אבל לא שהם "קיימים".
וברמה החווייתית: כל אדם יכול לקום בבוקר עם מחשבה/אשליה/הזיה משלו. זה יכול להיות משהו שהוא חלם עליו בלילה, קיבל בתיקשור או קרא בדפים של ספר עתיק שמצא בבוידעם. יתכן והוא חווה זאת בעוצמה רבה. הוא ממש, אבל ממש מרגיש ויודע שזה נכון. האם התחושה החזקה שלו הופכת את המחשבה/אשליה/הזיה שלו לישות קיימת?
ברור שחוויה אישית בלבד, חזקה ככל שתהיה אינה יכולה לשמש הוכחה לקיום של משהו. (להרחבות בנושא הזיות ראו כאןוכאן).
יתרה מזאת. אם אותו אדם מתחיל להפיץ את המחשבה/אשליה/הזיה שלו בקרב מכריו, ניחן בכאריזמה מספקת ובנוסף פונה בטענותיו לצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם (פחד ממוות והרצון להרגיש משמעות ושליטה בחיים למשל), סביר כי אנשים נוספים ימהרו לחלוק במחשבה/אשליה/הזיה שלו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים כאלה. האם זה הופך את המושג לקיים? לנכון?
ברור שגם אמונת רבים באותו מושג לא הופכת אותו לקיים במציאות. (אני מניח שכל אחד ימצא במהרה דוגמה למושג שמיליונים מאמינים בו אך הוא אינו חושב שהוא קיים. רמז – אל של דת אחרת למשל).
כלומר, לפי הקריטריון שאני מציע, התאמה למציאות הפיזית היא המדד היחיד שיכול להבחין בין מושג שקיים במוחנו בלבד לבין תיאור של משהו שאכן קיים במציאות שמחוץ למוחנו. ככל שההתאמה תהיה מדויקת יותר ובעלת יכולת ניבוי גבוהה יותר, כך יגבר בטחוננו שהמושג שהמצאנו מתאר משהו שאכן קיים במציאות.
מה אתם אומרים? יש קריטריונים אחרים? נוספים? דוגמאות נגדיות?
נראה כי הנשמה תיאלץ להמשיך לשכון במחוזות האמונה האישית בלבד. לראייה, אלפי שנים של אמונה בקיומן של נשמות, התפלספות קדחתנית ומחקר פארא-פסיכולוגי ממושך לא קירבו אותנו כהוא זה להכרעה בנושא.
הנטייה המיסטית של זמננו, המראה עצמה בעיקר בהתפשטות של מה שנקרא תיאוסופיה וספיריטואליזם, היא עבורי לא יותר מאשר סימפטום של חולשה ובלבול. כיוון שחוויותינו הפנימיות מורכבות משחזור וצירוף של רשמים חושיים, המושג של נשמה ללא גוף נראה בעיני ריק לגמרי מתוכן. – איינשטיין, במכתב במפברואר 1921
אך היו שחשבו אחרת ויצאו לחפש ראיות פיזיות לקיומה של הנשמה. על כך ברשומה הבאה.
* הערה: ברור וידוע לי שהנושא זכה לדיונים פילוסופיים מעמיקים לאורך מאות רבות של שנים, וכתבים בנושא ממלאים ספריות שלמות. ניסיתי להציג כאן את הדברים בצורתם הפשוטה והישירה ביותר ולהזמין לדיון ברוח דומה.
רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל). חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
למה המדענים האלה לא מסוגלים להחליט כבר מה נכון ומה לא?
ובכלל, איזה ערך יש לידע מדעי אם כל יום הוא משתנה?
הלא השיטה המדעית מבטיחה ידע בדוק ואמין לא?
תאמינו לי, המדענים האלה לא יודעים כלום!
מה קורה כאן באמת? מה פשר ההפכפכות הזו?
תשובתי מתחלקת לשני חלקים:
1) הדיווחים במדיה מעוותים בד"כ ואינם משקפים נאמנה את המקורות המדעיים עליהם הם מסתמכים. "נכתב בהשראת מחקר מדעי" או "מבוסס על מחקר אמיתי" – יהיה תיאור נאמן יותר למציאות.
2) גם המקורות המדעיים מלאי סתירות.
את עיוותי המדיה נשאיר לדיון נפרד בעתיד (אין ספק שהיא מעצימה את הבעיה בצורה דרמטית).
נתמקד הפעם בחלק השני של התשובה וננסה להבין כיצד יתכן שמקורות מדעיים יהיו כל כך מלאי סתירות. האין זו הפגנת חולשה של השיטה המדעית?
בעבר הצגתי את המפעל המדעי כמפעל חברתי שיתופי בעל נורמות התנהגות מסוימות. הועלתה האנלוגיה לקבוצת אנשים שמרכיבה יחד פאזל ענק, כל אחד בסגנונו הוא. (זאת בשונה מתפישת ההתקדמות המדעית כתהליך סטרילי, מתוכנת כמעט, בו מדענים בודדים מפלסים את דרכם אל האמת כשהם פועלים על פי "שיטה" מוגדרת וסגורה).
היום נשים דגש על מימד חשוב נוסף – מימד הזמן. המסע המדעי לחקר המציאות הינו תהליך חוזר ונשנה של בקרה עצמית, סינון טענות והשערות ותיקון עצמי מתמיד.
הכאוס האנושי
מסענו מתחיל באנדרלמוסיה רוחשת של טענות והשערות שונות ומשונות לגבי העולם, שמגיעות מאנשים בעלי דרגות שונות של השכלה, יכולת, עקשנות, יושר ובריאות נפשית. חלקן קוראות תיגר על הידע המבוסס בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הרפואה, וכו'. חלקן עשויות להוות פריצת דרך רעיונית. חלק מהטענות/השערות תתבררנה כנכונות, לכשתבדקנה. רובן תתבררנה כלא נכונות. חלק בכלל לא ניתנות לבדיקה, אלא מהוות השקפות עולם, דעות אישיות, פרשנויות וכד'.
אני חושב וחושב במשך חודשים ושנים. 99 פעמים המסקנה שגויה.
בפעם ה-100 אני צודק. – איינשטיין
כדי להכנס לעולם המחקר האקדמי רעיונות אלה עוברים סינון ראשוני. טענות שאינן ניתנות לבדיקה נשארות בחוץ – המדע לא עוסק בכאלה.
טענות אחרות נבדקו כבר מאות פעמים בהיסטוריה ונמצאו חסרות אחיזה במציאות (למשל מכונות תנועה-נצחית). לא סביר להשקיע בהן זמן בדיקה נוסף, אלא אם הטוען יביא ראיות משכנעות שהפעם מדובר במשהו שונה.
פסאודו-מדענים למיניהם שאינם מכירים/מבינים את עקרונות המחשבה והפעולה המדעית, נשארים גם הם בחוץ. בעקרון, מה שמשאיר את הטענות הפסאודו-מדעיות הללו מחוץ למחקר המדעי אינו התוכן שלהן דוקא, אלא הדרך הלא מדעית בה מנסים הטוענים לתמוך בהן.
חזית המדע – Where no man has gone before
אנו עוברים אל חזית המדע, בה פועלים אנשים אשר עברו הכשרה מדעית בתחום הרלוונטי. בד"כ נדרשות שנים של לימודי בסיס באוניברסיטה לפני שמישהו יכול לתרום משהו חדש למדע (קשה לפרוץ מסגרת לפני שמכירים מהי המסגרת הקיימת, ומהם "כלי העבודה" הנדרשים כדי להתקדם).
בחזית המדע נמצא את ההברקות והאכזבות, ההצלחות והתסכולים, התגליות המסעירות והטעויות המביכות. זה אזור של אי ודאות, של הימורים וניחושים, של יצירתיות ותעוזה, ולא פחות – של הרבה עבודה שחורה וסיזיפית.
מדענים מעגלים פינות, מבצעים ניסויים חפוזים (Quick & Dirty) רק כדי לקבל התרשמות ראשונית לגבי רעיון שצץ במוחם ובודקים תחושות בטן ואינטואיציות מדעיות. חוקרים עשויים להשקיע שנים מחייהם בבחינת רעיון כלשהו רק כדי לגלות כי הוא שגוי מן היסוד. מאידך, חזית המדע היא המקום בו נפגוש חידושים, הפתעות, ולעיתים אף מהפכות של ממש בתחומים הנחקרים.
אי הסכמות בין מדענים בשלב זה הן דבר שבשגרה. חוקרים שונים מעלים השערות שונות (ואף מנוגדות) לגבי אותם נושאים, כל אחד מהזוית שלו, עם הנסיון והידע שצבר, על סמך הנתונים שעומדים לרשותו. שימוש בטכניקות מדידה שונות, שיטות שונות לעיבוד הנתונים, הטיות שונות שלא נלקחו בחשבון, הנחות יסוד שונות – כל אלה עשויים להביא חוקרים שונים למסקנות שונות, לגבי אותו נושא. (לא פעם מתברר כי שילוב של מסקנות סותרות לכאורה הוא הנאמן יותר למציאות. בתנאים מסוימים השערה א' נכונה, ואילו בתנאים אחרים ב' היא הנכונה. בל נשכח, המציאות מורכבת יותר מכל מודל שמנסה לתאר אותה).
חלפו אם כן שנים אחדות, והחוקר מגיע לשלב בו הוא מסוגל להציג את עבודתו ואת מסקנותיו בצורה מסודרת ומנומקת. כדי שהמחקר שמתבצע בחזית המדע יזכה לעבור לשלב הבא עליו לעבור את מסננת הפרסום. לשם כך יש לשכנע עורכים ובוחנים שהמחקר ראוי לפרסום.
ביקורת עמיתים
כתבי עת מדעיים משתמשים בתהליך של ביקורת עמיתים (peer review), במהלכו המאמרים המוגשים לכתב העת מועברים למדענים אחרים בתחום (בדרך כלל אחד עד שלושה).
עמיתים אלה בוחנים האם השערות המחקר הגיוניות, באלו שיטות השתמשו לאיסוף נתונים, מה היו אמצעי הבקרה וכיצד התיחסו להטיות שונות שעלולות לצוץ, האם התוצאות המדווחות תואמות את ההשערות, האם הניתוחים הסטטיסטיים מתאימים לבעיה ומדווחים בשקיפות מלאה, האם המסקנות נובעות מהתוצאות, וכו'.
בסופה של הבחינה יכולים העמיתים להמליץ לעורך כתב העת על פרסומו של המאמר, אי פרסומו, פרסומו בשינויים מוצעים, או פרסמו בכתב עת אחר.
העמיתים אינם פועלים כקבוצה (כמו חבר מושבעים) אלא כיחידים, באופן בלתי תלוי (כדי לא להשפיע אחד על חוות דעתו של השני). העמיתים אמורים להצהיר בפני העורך על ניגוד אינטרסים אם קיים, בבדיקת העבודה הספציפית. בדרך כלל נשמרת אנונימיות בין החוקר לעמיתים ובינם לבין עצמם, כדי למנוע הטיות בבדיקה על בסיס אישי (בתחומי מחקר שונים הנהלים שונים, והדברים גם משתנים עם הזמן).
העורך מחליט על סמך המלצות הבוחנים מה לעשות עם המאמר. ככל שהעיתון יוקרתי יותר, סף הקבלה גבוה יותר, וכך גם אחוז המאמרים הנדחים, אם בשל רמה מחקרית לא מספקת, או חוסר עניין.
הנה מבוא קליל של 5 דקות לנושא:
התהליך כמובן אינו נטול בעיות, ואינו חסין טעויות.
התהליך איטי
בד"כ חולפים חודשים אחדים, ולפעמים רבים, עד שמאמר מתקבל לפרסום בכתב עת.
החורים במסננת קטנים מדי – הטיות של התהליך לכיוון השמרנות
אנשים בכלל, והבוחנים בפרט, נוטים להיות ביקורתיים כלפי מסקנות שנוגדות את דעותיהם ואוהדים כלפי מסקנות שתומכות בהן. יתרה מזאת, מדענים וותיקים שדעותיהם בד"כ שמרניות יותר, נוטים יותר להיבחר כבוחנים (בגלל נסיונם ומומחיותם). דבר זה עלול ליצור הטיה נגד גישות חדשניות ומהפכניות.
כך למשל, ב-1796 (כן, זו לא טעות הקלדה) נדחה פרסום המאמר המדווח על הצלחת החיסון נגד אבעבועות שחורות. דוגמה אקטואלית יותר היא הסירוב לפרסם את המחקר של שכטמן במשך כשנתיים (לא יותר).
החורים במסננת גדולים מדי – בקרת האיכות לא טובה כמו שהיינו רוצים להאמין
במקרים אחרים מסתבר שהתהליך רופף מדי ומאמרים באיכות ירודה מתפרסמים למרות שעברו ביקורת עמיתים.
בניסיון שנערך על תהליך ביקורת העמיתים, נשלח מאמר מפוברק ל-262 בוחנים. במאמר נשתלו בכוונה 10 שגיאות משמעותיות ו-13 קטנות יותר. רק כמחצית מהבוחנים המליצו לדחות את המאמר. הם עלו על כשליש מהשגיאות בלבד. שני שלישים מהבוחנים לא הבחינו שמסקנות המאמר לא נתמכות ע"י התוצאות.
מביך. אני מקווה שהמאמר הזה עבר ביקורת עמיתים רצינית.
המסננת אינה חסינה בפני זייפנים
תהליך ביקורת עמיתים מניח שהמאמר הנסקר נכתב ביושר. התהליך אינו בנוי לחשוף רמאויות. לסוקרים אין בדרך כלל גישה מלאה לכל הנתונים שנאספו במסגרת המחקר. גם לא ריאלי לצפות מהבוחנים לשחזר את כל עבודת החוקר.
אם מסתבר בדיעבד, לאחר פרסום המאמר, שהיתה רמאות, או שהנתונים אינם ניתנים לשחזור בשום רמה, עורכי כתב העת יכולים למשוך את המאמר חזרה.
דוגמה מפורסמת למאמר שנמשך הוא המאמר של וויקפילד, אשר התפרסם ב-1998 והצביע לכאורה על קשר בין חיסונים לאוטיזם. ניסויים רחבי היקף שניסו לשחזר את הממצאים לא העלו דבר. לא נמצא כל קשר בין חיסונים לבין אוטיזם. תוך כמה שנים הסתבר כי החוקר לא דיווח על ניגודי אינטרסים, "טיפל" בנתונים ועבר עברות אתיות נוספות. המאמר נמחק סופית ב-2010 מכתב העת Lancet בו פורסם במקור. וויקפילד נמצא אשם בהתנהגות מקצועית לא נאותה באופן חמור. רישיונו הרפואי נשלל ממנו.
דוגמה אחרת לזיוף (נחשף ב-2002) היא של פיזיקאי גרמני בשם שון, שגילה לכאורה תגליות מרעישות בתחום המוליכים למחצה. "מחקריו" זכו להתפרסם במבחר כתבי עת (כולל Nature ו-Science), והוא כבר הספיק לזכות בכמה פרסים. כל מחקריו נמצאו מזויפים. ביקורת העמיתים לא עלתה על התרמית, אשר התחילה להיחשף בזכות שלומיאליות של שון: הוא השתמש באותם גרפים בניסויים שונים (שון פוטר ממעבדות בל ותואר הדוקטור נשלל ממנו).
* גם תהליך ביקורת העמיתים עצמו נמצא בבחינה מתמדת. שיטות חדשות מוצעות ונבדקות, במטרה למצוא את שביל הזהב בין כל ההטיות המעורבות.
וזוהי רק ההתחלה
צלחנו בגבורה את שלב ביקורת העמיתים והמאמר שלנו התפרסם בכתב עת מוכר. האם המסע הסתיים? ממש לא. למעשה זו רק תחילת הדרך. גם מחקר שפורסם עדיין אינו "ידע מדעי". זה רק מידע שפורסם ברבים.
אם לא יעורר עניין בקרב המדענים האחרים, מחקר זה "יעלם" בתוך המוני המחקרים החדשים שמתפרסמים כל העת (זהו גורלם המר של רוב המחקרים, שאינם מצוטטים ע"י אף חוקר אחר).
המחקרים שכן הצליחו לעורר עניין מאתגרים מדענים אחרים לבחון אותם ולאתר בהם טעויות, חוסרים או בעיות מתודולוגיות. מדענים אלה יכולים להביע את דעתם במסלול מזורז כגון "מכתבים למערכת". באופן כזה מתנהלים חילופי דברים פומביים בין החוקר שפרסם את המאמר לבין חוקרים אחרים בתחום שחושבים כי מצאו ליקויים בעבודתו. (כך בדיוק חשפה ערנותם של חוקרים אחרים את התרמית של שון אותה הזכרנו לעיל).
במקרים אחדים העבודה תסחוף אחריה עבודות המשך של חוקרים אחרים, בנסיון לאשש או להרחיב אותה (או לעיתים – להפריך אותה).
שווה ציטוט
עבודה שמצוטטת ע"י מספר רב של חוקרים ונתמכת במחקרים נוספים, סביר שלא תכיל מידע שגוי לחלוטין, שתהיה ברמה מחקרית נאותה, מעניינת מספיק ומועילה להמשך המחקר.
עבודות כאלה נכללות בספרות המשנית, כלומר מוזכרות בסקירות רוחב של תחום ומהוות קונצנזוס בתחומי המחקר הספציפיים הרלונטיים.
בחזרה לבית הספר
שנים לא מעטות נוספות חולפות מרגע שמשהו התפרסם בסקירה מקצועית בתחום מסוים, עד שהוא הופך לחלק מספרי הלימוד הבסיסיים של המדע. במשך השנים הללו חלק מהמידע הופך ללא רלוונטי או מסתבר כטעות בכל זאת.
מה שנכנס לספרי הלימוד הוא בעיקר אמין ביותר.
יחד עם זאת, סביר שבעוד כמה עשרות שנים ספרי הלימוד יראו שונים במקצת, ובתחומים מסוימים אולי שונים לגמרי. בנוסף, נצפה לראות מיזוג טוב יותר בין תחומי מדע שונים.
מסננות זיקוק הידע
אם נסתכל על מסננות זיקוק הידע ממעוף הציפור, נוכל לראות כיצד סינון חוזר ונשנה על פני תקופה של שנים רבות, מזקק את המידע הראשוני הסובייקטיבי, הלא ודאי ומלא הסתירות, לכדי ידע אובייקטיבי ואמין, עד כמה שניתן.
התרשים המקורי מופיע בספרו של פרופ' Henry H. Bauer: Scientific Literacy and the Myth of the Scientific Method המחבר נתן אישורו לשימוש זה. (לחצו על התמונה למעבר למקור).
כמה מילים על משמיצי המדע
"השיטה המדעית" היא אידאללשאוף אליו. המציאות תמיד מורכבת יותר. דיונים, התפלפלויות וביקורות לגבי מהות המפעל המדעי ודרך התנהלותו מתקיימים כבר מאות שנים, והמילה האחרונה מן הסתם טרם נאמרה. כמו שהידע עובר ניפוי וזיקוק, כך עוברת גם השיטה המדעית עצמה ליטושים והגדרות מחדש כל הזמן. לקחים מיושמים ומנגנונים עוברים שכלול במטרה ליעל את התהליך.
המדע רחוק מלהיות כלי מושלם של ידע. זה פשוט הכלי הטוב ביותר שיש לנו. – קרל סייגן
בצד הביקורות הלגיטימיות, מושמעות לא פעם השמצות מצד אנשים שדעותיהם ואמונותיהם נמצאות בסתירה לידע המדעי הנכחי ובד בבד אינם מכירים או מבינים את עקרונות החשיבה המדעית. כשהם ממצים את נסיונותיהם היצירתיים לנצל את המדע לצורך אישוש אמונותיהם (ע"י שימוש באנלוגיות קלוקלות, פרשנויות מילוליות-ספרותיות, הרחבות מטאפיזיות וכד'), הם פונים לעיתים קרובות לקו ההתקפה.
משמיצי המדע מנסים לאחוז במקל משני קצותיו: מצד אחד הם מתרעמים ומאשימים את "המדע" בשמרנות וקיבעון מחשבתי על כך שאינו מקבל בזרועות פתוחות טענות שסותרות את אותו ידע מזוקק, ידע ששרד עשרות שנים של ביקורות ועמד בהצלחה באינספור מבחני מציאות.
מצד שני, באותה נשימה ממש, הם בוחרים דוגמאות מחזית המדע, אותה חזית מחקר שמתאפיינת בין השאר בשלל רעיונות נועזים ויצירתיים, ומצביעים בלגלוג על הפכפכותו המביכה של "המדע".
הנה כך בוחרים משמיצי המדע להסתכל רק על החצי "הריק" של הכוס:
כשנקרה בדרכם סיפור על מדען שנאבק שנים על צדקתו ובסופו של דבר זכה בהכרה לה היה ראוי, משמיצי המדע מנפנפים בפרשה בשמחה-לאיד, כהוכחה לאותה שמרנות ממסדית וצרות אופקים של "המדע". מה שהם שוכחים לציין הוא כי לא חלפו שנים רבות והאמת יצאה לאור, בזכות כוח התיקון העצמי של המפעל המדעי, כוח אשר מצליח לגבור על גחמותיהם האנושיות האישיות של כל אחד ואחד מהמדענים המשתתפים במשחק.
הכותרות הצעקניות
נזכר בכותרות ההפכפכות מתחילת הרשומה. מאילו שלבים של זיקוק הידע מגיעות הכותרות הללו?
המדיה מציפה אותנו בעיקר בדברים שלא זכו אפילו להכנס לחזית המדע (כלומר – הבלים, אנקדוטות, דמגוגיות ופסאודו-מדע לסוגיו), ובמחקרים סנסציוניים במיוחד מחזית המדע.
בד"כ מסקנות המחקרים מעוותות בצורה משמעותית לפני שהן מפורסמות במדיה, בין אם מתוך אי הבנה וחוסר מקצועיות מצד הכתבים או העורכים, ובין אם מתוך רדיפת רייטינג. אבל על כך כאמור נדבר בהזדמנות אחרת.
מתי לאחרונה נתקלתם בכתבות שמסבירות את חוקי ניוטון? את עקרונות תורת היחסות? יסודות התרמודינמיקה? הסבר על הטבלה המחזורית? מנגנונים ביולוגיים בתא החי? נכון, אלה לא חדשות. אבל אלה בדיוק פיסות הידע המוצקות והאמינות ביותר שיש למדע להציע. ידע זה כנראה גם לא ישתנה בעשור הקרוב.
אם נזכור כי חלק גדול מהמחקרים המתבצעים בחזית המדע מציגים מסקנות או נתונים אשר מתגלים מאוחר יותר כלא-מדויקים או אף שגויים, ונוסיף לכך את העיוותים הרבים שהמידע עובר עד שהוא מגיע אלינו דרך ערוצי התקשורת, נבין כי רוב המידע אליו אנחנו נחשפים בחיי היום-יום אינו נכון.
המסקנה המתבקשת היא כי עלינו להיות מודעים יותר לאיכותהמקורות מהם אנו שואבים את המידע, כמו גם לרמת הבשלות של המידע בהיררכיה של מסננות זיקוק הידע.
אם בידע מוצק ואמין אנו חפצים, ספרי הלימוד גדושים בו: פירות מזוקקים של מפעל ידע משותף, בו נטלו חלק מאות אלפי מדענים במשך מאות שנים.
סרטון מומלץ על השיטה המדעית (החל מ-2:50 יותר רלוונטי לנושא הרשומה):
רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל). חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
חשיבה חדה 