בהמשך ישיר לרשומה על ניסויי חישת העתיד, אני רוצה להביא בפניכם סיפור אישי מרתק ששלח לי אחד מקוראי הבלוג (שהעדיף להישאר בעילום שם). תודה על השיתוף!

*

לפני שלוש שנים השתתפתי בסדנא בה דיברו רבות על צורת החיווט במוח וכיצד הוא מתפתח. אחת ההרצאות המעניינות ששמענו הייתה על הדרך בה מתחדשים תאי עצב במוח. נאמר שם, שאם בעבר חשבו שאנחנו נולדים עם מערך מסוים של תאי מוח שרק מתים עם השנים, הרי שלאחרונה גילו שהמוח מייצר מיליארדים של תאי עצב חדשים מדי יום (Neuro Genesis), אך לרוב הם מתים בהמוניהם. הדרך היחידה לגרום להם להמשיך לחיות, להתחבר לאחרים וליצור רשתות עצביות היא ע"י איתגור של המוח. במילים אחרות – תאי העצב יצמחו וייצרו רשתות עצביות לקליטה ועיבוד של מידע רק אם נלמד משהו שמאתגר את היכולות הקוגנטיביות או נעשה משהו חדש הדורש מאמץ מוטורי למשל (כמו ללמוד לרכב על אופניים).

הסדנא, שהייתה רוחנית באופייה, התבססה על העקרון הזה כדי להסביר איך ניתן לפתח יכולות תפישה על-חושית (ESP) החבויות במוח, שהרי הכל עניין של חיווט ואימון.

השיטה בה הדבר התבצע הייתה פשוטה יחסית: לוקחים חבילת קלפי משחק רגילים (פוקר), מערבבים אותם, עורמים אותם כשפניהם כלפי מטה ואז מנסים "לקרוא" אותם, אחד אחד, כל פעם את הקלף הנמצא בראש החבילה.

שניים מהמשתתפים הוותיקים בסדנאות שתרגלו את היכולת הזו במשך תקופה ארוכה, הצליחו להדגים באופן עקבי זיהוי מדויק של 48-52 קלפים מתוך 52 קלפים שיש בחבילה!
הם גם לימדו את המשתתפים האחרים את הטכניקה. לפי ההסבר שלהם, מביטים בקלף (ומנסים לשמור על מוח שקט עד כמה שאפשר ללא הסחות דעת פנימיות וחיצוניות) עד ש"מופיע" על גב הקלף צל שמתעצב לסמל ולמספר של הקלף ההפוך.

פה ושם צצו ועלו סימני שאלה. שני ה"קוראים" המיומנים ביותר הצליחו "לקרוא" רק את החבילה שלהם. אם היו צריכים להחליף חבילה או לנסות אחת חדשה, אחוזי הקריאה שלהם צנחו פלאים, ועלו רק לאחר פרק זמן כלשהו (שבוע או יותר) של אימון עם חבילת הקלפים החדשה.

תרבות עניפה התפתחה סביב הנושא. מפגשים שלמים הוקדשו לתרגול היכולת לקרוא בצורה מדויקת את הקלף לפני הפיכתו. היתה תחושה של מרוץ אל התהילה – מי יצליח לזהות יותר קלפים לפני כולם. העניין זכה לפרסום נרחב כל-כך עד שאחת מאלופות ה"קריאה" אפילו זומנה לבדיקה מעמיקה של יכולותיה במעבדת מחקר מכובדת.

שנה לאחר מכן, בסדנא נוספת, הופתעתי לגלות שעשרות ממשתתפי הסדנא מגיעים לשיעורי הצלחה מדהימים של 40 קלפים ויותר, עד כדי "קריאת" חבילת קלפים שלמה ברצף ללא אף טעות!

אם בני ה"דור הקודם" של קוראי הקלפים נדרשו לכ-20-30 שניות בממוצע לזיהוי כל קלף, ולפעמים היו מניחים מספר קלפים בצד כי לא הצליחו לזהות אותם כלל, הרי שבני ה"דור החדש" הצליחו לקרוא כל קלף ב-3 שניות בממוצע. ממש עברו על החבילה כרוח סערה…

אחד המשתתפים שהדגים מול כולם את שליטתו המופלאה במלאכה סיפר שלימד את עצמו לעשות זאת בשישה ימים! משתתפת אחרת, שזיהתה נכון 30 קלפים במפגש שנעשה ביום הראשון לסדנא, הצטרפה תוך יומיים לנבחרת האלופים עם טעות אחת בלבד לחבילת קלפים שלמה! מישהי סיפרה שהצליחה לפתח את היכולת הזאת בזמן שהיתה מאושפזת לשבועיים בעקבות שבץ ולא יכלה ללכת. לטענתה זה העמיד אותה על הרגליים במהירות רבה וללא עקבות כלשהם לשבץ!

מצד אחד זו הייתה תגלית משמחת עבורי, ומצד שני – מזעזעת.
משמחת – שהרי אם הם יכולים, זה נמצא בתחום היכולת האנושית, וכל מה שצריך לעשות זה רק להתאמן בשקידה.
מזעזעת –  משום שהתאמנתי באדיקות (פחות או יותר) אבל נותרתי הרחק מאחור עם זיהוי של משהו כמו 3 קלפים מתוך 52… והיה גם עניין הכבוד הרב שקיבלו אותם אנשים, (שזכו לקללות עסיסיות בתוך ראשי) והחגיגה שנמשכה סביבם בהערצה מוחלטת.

אקטע לרגע את שטף הסיפור כדי לשתף אתכם במחשבות שהתרוצצו במוחי למקרא הדברים.

האם מדובר בכוחות על טבעיים?

כנראה שלא.

למרות שהמחקר הפראפסיכולוגי נמשך כבר למעלה ממאה שנה, עדיין אין שום ראיות לביצוע דבר מסדר גודל כזה בתנאים מבוקרים (ראו למשל כאן). גם התוצאות המרשימות ביותר בהם מנפנפים חוקרי העל-טבעי מדברות על סטיות זעירות מהצפוי באקראי, סטיות שלא ניתן להבחין בהן כלל אלא אם מבצעים סטטיסטיקות על מספר רב של נסיונות.
לא סביר שלראשונה בהיסטוריה התקבצו המוני אנשים בעלי יכולות על טבעיות במקום אחד (או ליתר דיוק – אנשים רגילים אשר פתחו מיומנות זו תוך ימים ספורים).
(עוד על ענייני סבירות תוכלו לקרוא כאן: "ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים").

האם מדובר במקריות? מה צפוי באקראי?

נניח לרגע כי קוראי הקלפים לא יודעים או לא זוכרים אילו קלפים כבר נפתחו כשהם מנסים לנחש את הקלף הבא בתור. נגדיר קריאה של חבילה שלמה כניסיון אחד. כמה קלפים צפוי שאדם ינחש נכון, באקראי?

חישוב מראה כי בשליש מהנסיונות לערך לא יהיה אף לא זיהוי נכון אחד. הצלחה בניחוש 2 קלפים או יותר תתרחש באחד מכל 4 נסיונות. אחת ל-13 נסיונות יצליח מישהו לנחש 3 קלפים או יותר מהחבילה.
הסיכוי לנחש 5 קלפים נכונים או יותר צונח כבר לשליש האחוז. כלומר, אחת ל-300 חבילות בממוצע. הסיכוי לנחש נכון 15 קלפים או יותר הוא בערך 1:20,000,000,000,000. אם כל אדם שחי על פני כדור הארץ יקרא 10 חבילות ביום, ארוע כזה יתרחש פעם אחת בשנה, אי שם על פני האדמה, לבר מזל אחד.

אך הסיכויים לניחוש מוצלח בפועל היו גבוהים יותר. מהסיפור משתמע כי הקלפים נחשפו מיד לאחר כל נסיון ניחוש. ברור כי זכירת הקלפים שנפתחו כבר (בין אם נקראו בהצלחה ובין אם לאו) משפרת את הסיכויים לניחוש הקלפים הנותרים, שכן מספר האפשרויות הולך ומצטמצם ככל שמתקדמים במורד החבילה. למעשה, אם ה"קורא" זוכר את כל הקלפים שנפתחו באופן מושלם, הקלף האחרון ידוע בודאות. את הקלף הלפני האחרון ניתן לנחש בסיכוי של 50% (שהרי אז נותרים רק שני קלפים שעדיין לא נפתחו ובעל הזכרון המושלם יודע מי הם השניים).

בגרף מוצגת ההסתברות לניחוש N קלפים או יותר בחבילה, בשני המצבים שתוארו – חוסר זכרון מוחלט, וזכרון מושלם של הקלפים שנפתחו. אפשר להניח כי ההסתברות הרלוונטית לתנאים המדוברים נמצאת איפשהו בין שני המצבים הקיצוניים המתוארים בגרף.

* הערה למתמטיקאים מבין הקוראים: את ההסתברויות למצב ללא זיכרון חישבתי ע"י שימוש בנוסחת התפלגות בינומית מצטברת.
מציאת ההסתברויות למצב עם זכרון היתה מאתגרת יותר, ונאלצתי לכתוב תוכנית קטנה שהגרילה הלכה למעשה חבילות קלפים, ניחשה אותם תוך שימוש בזכרון מושלם של הקלפים שנפתחו עד לכל רגע, וספרה את כמות הניחושים הנכונים. הנתונים מקורבים, ומתבססים על 100,000 נסיונות. אם מישהו חושב שיש טעות במספרים, אנא ידעו אותי.

כך או אחרת, הסיכוי לנחש 20 קלפים או יותר שואף לאפס.  לא יתכן שאנשים זיהו 40-50 קלפים בסדנה שוב ושוב, במקרה.

מסקנה: לא מדובר במקריות.

אז במה כן מדובר?

מכיוון שלא מדובר בסטיות קלות מאקראיות (מה שיכול להיות מוסבר ע"י הטיות ניסיוניות דקות כאלה ואחרות) אלא בממצאים אדירי מימדים, יש לכוון את אור הזרקורים אל אחד משני ההסברים הבאים:

הונאה עצמית / הונאה מכוונת (או כמובן שילוב של שניהם).

נחזור לסיפור כעת:

אותה בחורה שנבדקה במעבדת המחקר והדגימה להם קריאה ללא דופי, קיבלה מהחוקרים את ההסבר הבא: זה לא שהיא מרמה אבל משום שהיא מתאמנת עם אותה חבילת קלפים במשך זמן ממושך, המוח שלה לומד לשנן בצורה תת-סיפית (Subliminal) את הסימנים הזעירים הנמצאים בגב הקלפים וכך היא מסוגלת לזהות אותם.

היא לא בהכרח מודעת לעובדה שהיא מזהה סימנים על גב הקלף, אבל היא קולטת ומעבדת אותם תת הכרתית. הם הציעו לה לשנות את הצורה בה היא מתאמנת, ולכסות את הקלפים שהיא קוראת כך שלא תיחשף לסימנים הייחודיים הנמצאים על גב כל קלף. הם גם ביקשו ממנה לחזור אם תצליח להגיע לרמת מובהקות דומה בשיטה החדשה.

ובחזרה לסדנא. משהו קצת הריח לי…

לקח לי יומיים לגלות שאותם אנשים שהפכו לכוכבים וזכו לחמש-עשרה דקות התהילה שלהם באור הזרקורים, למעשה למדו בצורה מודעת את הסימנים בגב כל קלף, וחלקם, רחמנא לצלן, אפילו ייצרו סימנים ייחודיים כאלה לכל קלף בעצמם, שיהיה יותר קל.

כשהבנתי את זה, לימדתי את עצמי תוך שעה לקרוא חצי מחבילת הקלפים שלי – נדרשו רק זכרון ושינון תבנית הפגמים הזעירים בגב הקלף. עכשיו הבנתי למה כולם היו צריכים פנסים חזקים כדי לבצע קריאה נכונה…

כמובן שכעסתי מאוד, הרי מדובר כאן על רמייה מודעת, לפחות לגבי חלק מהאנשים.
חלק מהמשתתפים (ואני ביניהם) התחילו לשאול שאלות קשות, ומכאן לשם, כל הנושא נפתח והביקורת זרמה.

מכאן ואילך, ההוראות החדשות היו להתאמן לפי הנחיות מעבדת המחקר – כשהקלף אותו מנסים "לקרוא" נסתר מן העין.

עד היום, אף אחד מהמשתתפים בסדנאות לא הצליח להגיע לאותה רמה של מובהקות.
אבל זה כמובן לא אומר שום דבר לגבי העתיד 🙂

דברים אינם כפי שהם נראים

אני חושב שהסיפור מדגים יפה, בין השאר, עד כמה לעיתים דברים אינם כפי שהם נראים, וביותר מרמה אחת.

ברמה הפיזיולוגית, יכולות "על טבעיות" לכאורה התבררו כמשחק זכרון המבוסס על קליטה מודעת/לא-מודעת של רמזים טבעיים לחלוטין.
פרשה היסטורית מרתקת באותו נושא היא הסיפור על הסוס שידע חשבון. מי שלא מכיר– מומלץ בחום! קלאסיקה של חשיבה חדה.

ברמה הפסיכולוגית-חברתית, לאחר שאנו מקלפים את קליפת הרוחניות וההתפתחות האישית, מתגלים לעינינו המניעים העמוקים יותר: רצון להרגיש מיוחדים ("יש לי כוחות על-טבעיים!"), השפעה וסחיפה חברתית ("למה לכולם זה מצליח ולי לא? אני חייב לעזור לזה לקרות…"), תחרותיות ("אוף, גם האחרים כאן מיוחדים, אני חייב להיות אפילו יותר מיוחד!"), מניעים שמובילים אנשים להונאה עצמית ואף הונאה מכוונת כלפי אחרים בכדי להשיג את מטרתם האמיתית – יוקרה והערכה חברתית במקרה הזה, כמו גם, מן הסתם, שיפור הדימוי העצמי.

*

חושבים שיש לכם תפישה על-חושית?

קחו חבילת קלפים חדשה, בקשו מחבר שיערבב אותה היטב ויתחיל לדפדף את הקלפים בתוך ארגז קרטון כך ששניכם לא תראו את הקלפים (ואתם גם לא תגעו בהם). רישמו את ניחושיכם על דף עד שתסיימו לדפדף את כל החבילה (בזהירות – לא לערבב את סדר הקלפים שמניחים בצד).

כשתצליחו לנחש 10 קלפים או יותר מתוך חבילת קלפים סטנדרטית (מבלי לרמות) שילחו לי מייל נרגש, ואני מבטיח ליצור איתכם קשר ולבדוק את הנושא בצורה יותר מבוקרת.

אם תצליחו בכך פעמים נוספות בתנאים מבוקרים, אפרסם את התוצאות בבלוג (אנונימית או לא, לבחירתכם), ואודיע קבל עם ועדה שדבר מאוד מוזר קרה, שאין לי כל הסבר סטנדרטי עבורו, ויתכן שאנו אכן עדים, לראשונה בהיסטוריה, לתפישה על חושית משמעותית, ניתנת לחזרה, בתנאים מבוקרים.
כשאהיה גדול אולי אציע גם פרס כספי.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מי מאיתנו לא חווה פעם תחושה חזקה לגבי העתיד, שהתאמתה.

אני זוכר שעמדתי מול מכונת המשקאות החדשה שהציבו בחצר בית הספר התיכון. בהפסקות היינו עולים לרגל אל המכונה ומזמינים לנו שוקו: אתה משלשל מטבע, לוחץ על הכפתור, ממתין שניה, כוס פלסטיק מגיחה מאי-שם, שפריץ של שוקו כהה מתחיל למלא אותה, שפריץ של חלב עוקב אחריו (או שמא הסדר היה הפוך?), אתם בודאי  מכירים את המחזה. יום רגיל אחד ניגשתי להזמין לי שוקו. שלשלתי את המטבע, לחצי על הכפתור… ופתאום הרגשתי. פשוט ידעתי. הפעם הכוס לא תצא! חלפה שניה… ואכן הכוס לא יצאה! שפריץ השוקו השפריץ, שפריץ החלב הגיע אחריו (או שמא הסדר היה הפוך) והכל חילחל לחריצים הללו שמתחת לכוס החסרה.
נפעמתי. החוויה היתה עזה מספיק כדי שאזכור אותה עד היום.

אני בטוח שכל אחד מאיתנו שמע או חווה חיזוי מטלטל אף יותר מאובדנה של כוס במכונת משקאות.

קשה שלא לייחס כוח נבואי לתחושה כזו שהתאמתה. אנחנו כנראה "מתוכנתים" לכך. קיים יתרון הישרדותי ברור עבור יצורים שמסוגלים לקשר בין ציפיות לגבי העתיד לבין ארועים שמתרחשים בפועל. זהו אולי גם בסיס החשיבה המדעית שטבוע במוח כל אחד מאיתנו: יש לנו תיאוריה מסוימת לגבי העולם (למשל: אש = מסוכן), לתיאוריה יש ניבוי כלשהו (הכנסת היד לאש תגרום לתחושה לא נעימה), אנחנו בודקים אותה לפעמים, במתכוון או שלא במתכוון (לא, זה באמת מאוד לא נעים!) ומאותו רגע כדאי מאוד שהתאוריה שלנו תקבל משקל יתר (אש = אכן מאוד מסוכן!)

באותו האופן, אם חולפת במוחנו תמונה של אסון שעומד לפקוד בן משפחה ואסון כזה מתרחש חס וחלילה, המוח שלנו יוצר קישור חזק מאוד בין שני הארועים. לא משנה בכמה מקרים רק חרדנו לגורלו של אותו אדם ושום דבר לא התרחש, המשקל שהמוח נותן למקרה בו היתה תחושה + קרה הדבר, גדול לאין שיעור מהמשקל שהוא נותן לגבי המקרה בו היתה תחושה + לא קרה דבר. אחרי הכל, אולי קיימת חוקיות מאחורי הדברים ובאמת חזינו את העתיד ("חושב לו" המוח)?
המחיר שאנו משלמים עבור אמונת שוא בחוקיות שאינה נכונה, קטן בהרבה מהרווח שאנו מפיקים מאמונה שתסתבר כנכונה, שהרי אם באמת יש ביכולתנו לחוש באסון בטרם התרחש, הדבר עשוי להציל חיים.

ברור אם כן מדוע אנו מייחסים משקל כה רב לתחושות שהסתברו לאחר מכן כנכונות.
אך כיצד נדע אם אכן ניחנו בכושר נבואי? בהפשטה, יש לתעד לשם כך את כל המקרים בחיינו בהם:

1. הרגשנו שמשהו עומד לקרות והוא אכן קרה.
2. הרגשנו שמשהו עומד לקרות אך הוא לא קרה.
3. לא הרגשנו שמשהו עומד לקרות אך הוא קרה.
4. לא הרגשנו שמשהו עומד לקרות ואכן הוא לא קרה.

מובן שניסוי-חיים כזה אינו ריאלי. חישבו על תיעוד "אירועים" מסוג 4 למשל. ברור שיש גם בעיות הגדרה קשות. עד כמה מדויקת צריכה להיות ההתאמה בין ההרגשה שלנו לבין מה שארע בפועל? מה טווח הזמן שנחשב נבואה מוצלחת? הרחבתי את הדיבור על כך ברשומה על חלומות נבואיים וברשומה על טכניקות לניבוי העתיד.

הדרך היחידה בה ניתן לבדוק אם באמת ניחנו ביכולת לחוש את העתיד או שמא אנחנו פשוט זוכרים רק את המקרים הבודדים בהם התאמה כזו התרחשה במקרה, היא לערוך ניסוי מבוקר.

ניסויים רבים שניסו להוכיח יכולת חיזוי עתיד בוצעו במשך 100 השנים האחרונות ע"י חוקרי פארא-פסיכולוגיה נלהבים. הניסויים (אלה שלא הסתברו כרמאות מכוונת), סבלו בד"כ מהטיות רבות וחמורות. החריגות מהצפוי באקראי שמתגלות בניסויים אלה קטנות בד"כ עד כדי כך שלא ניתן להבחין באפקט המדובר אף פעם בחיי היום-יום, אלא רק בצורה סטטיסטית על פני מאות או אלפי נסיונות. לדוגמה, ניסוי שיוכרז כמוצלח יהיה כזה בו אנשים יצליחו לנחש על איזה צד ייפול מטבע 50,500 פעמים מתוך 100,000 הטלות, במקום הממוצע הצפוי של 50,000 ניחושים נכונים. זו תוצאה מובהקת מבחינה סטטיסטית, אך גודל האפקט אפסי (סטיה של חצי אחוז בלבד מהצפוי באקראי – לא משהו שניתן להבחין בו מבלי לרשום ולספור את כל התוצאות).

אבל נניח לרגע שקיימת יכולת לחוש ארועים עתידיים.
אולי העובדה שלא גילו שום ממצא משמעותי שמאשש זאת עד היום נובעת מצורת ניסויים לא מתאימה?
אולי המקרים הללו כן מתרחשים, אך רק באופן נדיר מאוד, שלא מאפשר "לתפוס אותם על חם" בניסוי מבוקר?

אולי אפקט של חישת העתיד מתקיים רק במצבים בהם באמת אכפת לנו מה עומד לקרות? מצבים טעונים רגשית? מצבי סכנה לנו או לקרובים לנו?
אחרי הכל, אם התפתח מנגנון כלשהו שמאפשר למוחנו לקלוט מידע מן העתיד, סביר, משיקולי ברירה טבעית, שתהיה רגישות גבוהה יותר לארועים שמסכנים אותנו או את בני משפחתנו, ולא לארועים חסרי כל משמעות קיומית.

אם כך אכן פני הדברים, אך צפוי הוא, שניסוי בו המשימה היא לנחש את הצורה שתופיע על הקלף הבא, למשל, לא יחשוף את האפקט במלוא עוצמתו, אם בכלל.

מה יהיה הקלף הבא, ואת מי זה מעניין בכלל… (קלפי זנר – ויקיפדיה)

הממצאים המדהימים

Dean Radin, אחד מחוקרי הפארא-פסיכולוגיה הידועים, החליט ללכת בכיוון קצת שונה מקודמיו, ולנסות להתקרב, ולו במקצת, למצבי-אמת. האובייקטים בניסוי היו תמונות שהוצגו על מסך מחשב, חלקן היו שלוות ונייטרליות מבחינה רגשית (כגון תמונות נוף), וחלקן – מעוררות רגשית (בניין נשרף, תאונת דרכים, אלימות, פורנו וכד'). הבדל נוסף היה שהנבדקים לא התבקשו לחזות שום דבר באופן מודע. מה שנמדד היתה תגובתם הלא מודעת – קצב הדופק, מידת הזעה, תנועת עיניים ואף פעילות מוחית.

ממצאי הניסוי הראו, לדעת החוקר, כי בני אדם ניחנו ביכולת חישת העתיד, ולו במידת מה.

אבל השטן, כידוע, מתחבא בפרטים הקטנים.

המאמר המקורי

נפשיל שרוולים, אם כן, ונקרא את אחד המאמרים המקוריים שפרסם ראדין בנושא, מאמר שהתפרסם בכתב העת Journal of Scientific Exploration.

צורת הניסוי

בניסויים אלה הנבדק יושב מול מסך מחשב, וכאשר הוא מוכן הוא לוחץ על מקש. המחשב ממתין כמה שניות, מציג לו תמונה במשך כמה שניות וחוזר למסך שחור למשך כמה שניות נוספות.
במשך כל אותו הזמן נמדדת מוליכות העור (שמעידה על רמת עוררות רגשית, בדומה למדידות פוליגרף).
הנבדק צופה באופן כזה בכמה עשרות תמונות ברצף (20-40 ברצף, בניסויים אלה).

כצפוי, תמונות טעונות רגשית עוררו תגובה חזקה יחסית לאחר הקרנתן, ותמונות שאינן טעונות עוררו תגובה חלשה יחסית. בואו נבדוק כעת מה הדברים הלא צפויים שקרו בכל אחד מארבעת הניסויים שהוא ערך.

התוצאות

ניסוי ראשון

24 נבדקים צפו ב-860 תמונות. התמונות חולקו וקוטלגו מראש כ"רגועות" ו"מעוררות". הנה גרף שמראה את "רמת הריגוש" הממוצעת על פני כל הנבדקים, כתלות בזמן, עבור תמונות מעוררות (נקודות שחורות) ותמונות ניטרליות (נקודות לבנות). הקו האנכי מציין את השניה בה הוצגה התמונה לנבדק. כל מה שמימין לקו הוא התגובה לאחר הצפיה, ומה שמשמאל הוא התגובה לפני שהתמונה מוצגת. כצפוי, חל זינוק ברמת העוררות כמה שניות לאחר הופעת תמונות מעוררות.

הממצא המפתיע הוא שלפני הופעת התמונות, ניכר כבר הבדל בין רמת העוררות, בתלות בסוג התמונה שיגיע כמה שניות מאוחר יותר.

מדובר באפקט מובהק סטטיסטית, אך כפי שקל לראות – קטן מאוד בהשוואה לאפקט שלאחר הצפיה בתמונות.

ניסוי שני

ניסוי זה היה רחב היקף הרבה יותר: 56 נבדקים צפו ב-2059 תמונות.

נמצא אפקט זניח ולא מובהק סטטיסטית. בקיצור, לא התגלה כל אפקט ממשי.

ניסוי שלישי

בניסוי זה התמונות נלקחו ממאגר תמונות סטנדרטי (IAPS), כאשר הפעם במקום חלוקה שווה נבחרו 80 התמונות הרגועות ביותר מהמאגר ו-40 התמונות המעוררות ביותר. כדי להקצין את הפער בין החוויות, במקביל להקרנת תמונה מעוררת הושמעו גם צלילים של צרחות, פיצוצים, סירנות וכד'. תמונות רגועות לא לווו בצליל כלשהו. 47 נבדקים צפו ב- 1410 תמונות.

גם כאן נראה אפקט מצטבר זניח, אך מובהק סטטיסטית.

ניסוי 4

בניסוי הרביעי הוגרלו התמונות באקראי מתוך המאגר הסטנדרטי (IAPS) ולפיכך התפרשו באופן אחיד יותר על פני טווח העוררות הרגשית שחוללו. בניסוי השתתפו 6 נבדקים אשר צפו ב-240 תמונות סה"כ.

בניסוי זה לא התגלה אפקט כלשהו.

איכשהו, ע"י בחישת המספרים בקדירת הסטטיסטיקה, מצליח ראדין להפוך שני ניסויים מוצלחים ושניים שלא העלו דבר, למקבץ מנצח שהסיכוי שיקרה במקרה קטן באופן מדהים. מומחי הסטטיסטיקה שביניכם בודאי ידעו להסביר כיצד התרחש הקסם.

בספרו Entangled Minds מסכם ראדין את הנושא במילים: "המחקרים הללו מצביעים על כך שכאשר האדם הממוצע עומד לראות תמונה מעוררת רגשות, הוא יגיב אליה לפני שהיא מופיעה" (עמ' 188).

זו פרשנות אפשרית אחת לחריגה של התוצאות מהצפוי, אבל כמובן שיכולים להיות גורמים אחרים לסטיה הזו בתוצאות.

חשוב להבין: מה שאנו צופים שיתרחש בניסוי, מבוסס על ההנחות שלנו לגבי הגורמים המשפיעים. אם התוצאה אינה תואמת את הצפוי, פירוש הדבר שלא לקחנו משהו בחשבון. לא כל מה שהתנהג בניגוד לצפוי מוכיח קיום תופעות על טבעיות. הדבר רק מוכיח שמשהו במודל שלנו, לא תיאר טוב את המציאות.
מה לא לקחנו בחשבון? זה כבר יותר קשה לומר. לעיתים הגורמים הנוספים חמקמקים ביותר, ונדרשות שנים עד שמזהים אותם ומנקים אותם מניסויים עתידיים מאותו הסוג.

אתם מוזמנים לעצור לרגע את שטף הקריאה ולנסות לחשוב על הטיות אפשריות בניסוי כזה.
ננסח זאת אחרת. אם הייתי מכריז על הניסוי הזה כעל "קסם", ואתם הייתם מנסים לפצח אותו, מה הייתם בודקים?

* * *

* *

*

נזכיר בחופזה כמה סיבות אפשריות להטיות בניסוי כזה, שיש לוודא היטב שלא התרחשו:
*  אולי היו רמזים מקדימים כלשהם לתמונה שעומדת להופיע על המסך?
—  באג בתוכנה שמציג את התמונה שניה או שתיים לפני הזמן?
—  חוסר סנכרון בין השעונים במערכת הניסויית (שעון המחשב שמציג את התמונות לעומת השעון שמודד את תגובת הנבדקים)?
—  אולי התמונות המעוררות מאוחסנות במקום אחר בכונן הקשיח של המחשב מאשר התמונות הרגועות ורשרוש שונה נשמע כשהוא טוען אותם לזכרון לפני ההצגה?
*  אולי נתונים אחדים נופו מהרישומים מסיבות כאלה ואחרות באופן שמטה את התוצאות?
*  אולי החוקרים ידעו איזו תמונה עומדת להופיע ואותתו על כך לנבדקים באופן מודע או לא מודע?
*  אולי הסדר לא היה אקראי לחלוטין, ובאופן לא מודע הנבדקים קלטו (ולו במעט) את הסדר הסמוי? (נדרשים רק מספר קטן של "ניחושים מושכלים" כדי להשיג את האפקט הזעום שנמדד).

וכו' וכו'. מקורות ההטיה יכולים לצוץ מכל עבר.

מהמתואר במאמר אפשר להתרשם שכל הנקודות הנ"ל נלקחו בחשבון.

אבל היה עוד הסבר אפשרי.

הטיית הציפייה

הסיפור מתחיל בכשל שרובנו נופלים בו – כשל המהמר.

אתם משחקים ברולטה בקאזינו. הכדור יכול ליפול על מספר שחור או על אדום (ואפס אחד ירוק). לפני שאתם מהמרים, אתם צופים קצת במתרחש: הכדור נופל על שחור פעם אחת. הכדור נופל על שחור פעם שנייה. הכדור נופל על שחור פעם שלישית. מה קורה כאן? הכדור נופל על שחור פעם רביעית ברצף! אתם לא יכולים להתאפק. ברור לכם שהכדור ממש חייב ליפול על אדום בפעם הבאה, לא? הרי מחצית מהמקרים הוא נופל על שחור ומחצית מהם על אדום (נעזוב רגע את האפס בצד), הוא נפל כבר 4 פעמים ברצף על השחור, הגיע תור האדום, לא? הייתם מהמרים? ומה הייתם עושים עם הכדור היה נופל על השחור 26 פעמים ברצף?! מסתבר שארוע זה התרחש במציאות. מהמרים שמו את כל כספם על האדום… והפסידו. הכדור נפל על שחור פעם נוספת.
הם סירבו להכיר בעובדה כי לכדור הרולטה אין זכרון, גם למטבע לא, גם לא לקובייה או לכדורים במכונת הלוטו. לא משנה כמה פעמים הכדור נפל על שחור עד עכשיו, הסיכוי שלו ליפול שוב על שחור זהה גם בסיבוב הבא, והוא 50%, כתמיד. (כמעט, בגלל האפס).

נחזור לעניינו. הנבדקים מבינים מהר מאוד, שלעיתים (בערך במחצית מהמקרים) הם מתענגים על תמונת נוף מרגיעה, ולעיתים הם סופגים תמונה מזעזעת בפנים (בניסוי השלישי זה גם לווה בצרחות ופיצוצים באוזניים). עד מהרה מתפתחת ציפייה לבאות. אחרי תמונה רגועה, נבנית צפייה מסוימת, אחרי שתי רגועות ברצף הציפייה גדלה, אחרי שלוש תמונות רגועות ברצף הלב כבר דופק בחוזקה – רוב הסיכויים שהתמונה הבאה הולכת להיות מזעזעת! והנה, הפלא ופלא, מגיעה לבסוף תמונה מעוררת רגשות. ומה קרה? הנבדקים התרגשו כבר לפני. שימו לב שההיפך לא יקרה. אחרי תמונה מזעזעת אחת או שתיים, הציפייה לתמונה מזעזעת נוספת פוחתת, ואכן, מגיעה לה תמונה רגועה. כלומר, יש כאן חוסר סימטריה מובנה: לאחר תמונות רגועות ההתרגשות עולה דווקא (מתוך ציפייה שתגיע תמונה מעוררת), ולאחר תמונות מעוררות הולכת ופוחתת הציפייה לתמונה מעוררת נוספת.

נשמע הסבר משכנע, לא?
גם אני התבלבלתי מההסבר הזה במשך זמן מה. יש רק בעיה אחת. כשל המהמר הוא כשל. כלומר, תמונות רגועות לא באמת באות לעיתים קרובות יותר לאחר תמונות מעוררות, ותמונות מעוררות לא באמת מופיעות לעיתים קרובות יותר לאחר תמונות רגועות. נניח שנבנה מתח ציפייה מסוים לאחר רצף של תמונות רגועות. במחצית מהמקרים אכן תגיע תמונה מעוררת לאחר מכן, ואז הציפייה תתרום לאפקט ה"ניבוי" לכאורה, אך במחצית השניה של המקרים תגיע תמונה רגועה נוספת (אין זכרון, זוכרים?) ואז הציפייה תתרום מידה שווה של התרגשות דווקא כנגד אפקט ה"ניבוי".

ההטיה האמיתית מתבססת על קיומו של אפקט הציפייה, אבל נובעת בכלל מבעיה בחישוב.
Jan Dalkvist, Joakim Westerlunda,ו- Dick J. Bierman מנתחים את הנושא לעומקו. לא אכנס לפרטים, כי הם מבלבלים מאוד וידרשו דוגמאות והסברים ארוכים למדי. הסקרנים מוזמנים לקרוא בעצמם. רק אספר, שהם בנו סימולצית מחשב שמדמה את תנאי הניסוי, והוסיפו מודל של ציפייה ועוררות רגשית שמבוססים על כשל המהמר, כפי שתיארנו. להפתעתם, נצפה אפקט זהה בצורתו לאפקט ה"חיזוי" לכאורה שמתאר ראדין. האפקט נובע בגלל אי סימטריה מסוימת שנוצרת בעת חישוב הממוצעים. ע"י שינוי קטן בשיטת החישוב ניתן להעלים את האפקט כמעט לגמרי. כלומר, מדובר בהטיה שנובעת מצורת החישוב, ולא הטיה בתוצאות עצמן.

הנה תוצאות סימולציה של אדם נוסף שחקר את הנושא. דיון בעניין וכן קישורים לתמונות נוספות מהסימולציה שלו תוכלו למצוא כאן.

התייחסותו של ראדין

ראדין הכיר כבר את ההסבר הזה כשכתב את המאמר שלו. הוא ניסה להראות שהתוצאות שלו לא סבלו מההטיה הנ"ל, אך הדרך בה עשה זאת היתה מפותלת ומשובצת מהלכים מוזרים בעליל. אציין רק כמה מהם:

1) משום מה הוא בוחר להתייחס רק לשני ניסויים מתוך הארבעה כשהוא בא לבדוק האם אפקט הציפייה מסביר את הממצאים – הניסוי השני (שנכשל) והניסוי השלישי (שהציג תוצאות מובהקות).

2) מתוך 103 נבדקים שתרמו 3469 נתונים הוא בוחר רק 13 שתרמו 450 נתונים, עבורם תוצאות "החיזוי" היו המרשימות ביותר. מכיוון שהשפעת ההטיה המדוברת היא מצטברת ונתרמת מכל הניסיונות של כל הנבדקים, ומכיוון שאין קשר בינה לבין הצלחה בפועל "לחזות" את התמונות, מהלך זה צפוי להקטין את המידה בה ההטיה באה לידי ביטוי בבדיקה.

3) למרות שבניסויים אלה מחצית מהמטרות (בניסוי השני) ושליש מהמטרות (בניסוי השלישי) היו מהסוג המעורר, ראדין מחליט לשנות את קו הגבול וקובע כי רק 26% התמונות המעוררות ביותר יחשבו "מעוררות" לצורך הבדיקה שלו, וכל השאר (כולל תמונות מעוררות רבות) יחשב כתמונות רגועות.  ?!?

לאור הצעדים החשודים הללו, אין טעם אפילו להתעמק בבדיקה שעשה, שמסקנתה היתה כמובן כי הטיה זו אינה באה לידי ביטוי בתוצאות מחקריו. בנוסף, אני לא משוכנע שהוא התייחס בכלל לבעיה החישובית עליה הצביעו החוקרים אלא רק לכשל המהמר, שכאמור אינו מסביר כשלעצמו את האפקט.

נסיונות חזרה על הניסויים

החוקר Richard S. Broughton ניסה לחזור ב-2004 על הניסויים הללו. הפעם, מצויד כבר בידע על הטיית הציפייה, נעשו מאמצים מיוחדים לנטרל אותה בטכניקות עיבוד נתונים משוכללות. הניסוי כלל 64 משתתפים שתרמו סה"כ 5120 נסיונות, כמות גדולה יותר מכל ארבעת המחקרים של ראדין שתוארו לעיל גם יחד. דגשים מיוחדים הושמו על כל הטיה אפשרית, ונראה כי לקחי העבר הופקו בצורה טובה.
הניסוי נכשל כשלון חרוץ. לא התגלה כל אפקט. ליתר בטחון ניסו החוקרים להריץ את החישובים במתכונתם הקודמת על הנתונים החדשים, אך ללא הועיל. אין אפקט. בין אם ניטרול הטיית הציפייה הוא שהעלים את הממצאים ובין אם לאו, אין הדבר משנה – האפקט נעלם.

ב-2011 רגש העולם כאשר פורסמו תוצאות עבודה נוספת בנושא "חישת העתיד" ע"י Daryl Bem, פסיכולוג ידוע ומוערך מאוניברסיטת קורנל. במקביל לעניין הציבורי הרב שהתעורר בעקבות פרסום התוצאות הסנסציוניות בתקשורת, התחוללה סערה בעולם האקדמיה סביב עבודתו. חוקרים הצביעו על בעיות מתודולוגיות בניסויים והועלו חשדות מנומקים להטיית פרסום (פרסום סלקטיבי של ניסויים שהצליחו והצפנה "במגירה" של כאלה שנכשלו להדגים את האפקט המדובר). אחרים ניסו לשחזר את תוצאותיו, ללא הצלחה.
עוד על הפרשה ועל התהיות הרחבות יותר שהיא הציפה לגבי דרך התנהלות המחקר המדעי כדאי לקרוא כאן (בעברית). בם "זכה" לקבל את פרס Pigasus לשנת 2012, שמוענק כל שנה ע"י אגודת JREF לשרלטנים ופסאודו-מדענים בולטים בתחומם.

סיכום דבר

מה היה לנו כאן?
תוצאות הניסוי: חריגות קלות מאקראיות (אפקט שניתן להבחין בו רק לאחר עיבודים סטטיסטיים).
השערה אפשרית אחת: התודעה רואה קדימה בזמן / ארועים עתידיים משפיעים על ההווה (או כל טענה אחרת שאינה מתיישבת עם כל הידוע לנו עד כה).
השערה אפשרית אחרת: הטיות שונות שלא נלקחו בחשבון ע"י החוקר הן הגורמות לסטייה.

ההשערה השניה סבירה הרבה יותר (הטיות יש בכל מחקר), ולכן יש להתייחס אליה בכובד ראש ולמצות את החיפושים אחר הטיות כאלה עד תום. חריגות קלות מאקראיות לא יכולות להוכיח דבר, קל וחומר אם כבר זוהו הטיות כה רבות, שיש בכוחן להסביר את הסטיות הנמדדות.

כמו פעמים אינספור בהיסטוריה של המחקר הפארא-פסיכולוגי, נראה כי עוד הר הוליד עכבר.

מה שמטריד יותר בעיני היא העובדה שרבים שמעו וימשיכו לשמוע על ההרים הנפלאים, מעטים יתקלו בעכברים הקטנים שהולידו אותם ובודדים יזכו לחזות בחורים השחורים אליהם נעלמים העכברים במרוצה, כשמתחילים לבחון אותם יותר מקרוב.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

ישות מסתורית תועדה כשהיא מתעופפת ברחבי תחנת הדלק:

מה לעזאזל זה יכול להיות? שד? רוח רפאים? מלאך? OMG… איזה מסתורין!

אולי קפטן אי-שליה יציל אותנו הפעם…

למי שדילג על הסרטון (למה לעשות דבר כזה?) – מדובר בחרקים שמסתובבים על עדשת המצלמה, או על כיסוי המגן השקוף שלעיתים קרובות מגן על המצלמה מנזקי מזג האויר.

* דרך אגב, לגבי הצבע הכחלכל המוזר של היצור, נשים לב כי גם הכתבת נראתה די כחולה מבעד למצלמת האבטחה עד שהגיחה מבעד לדלת בבגד אדום בוהק. כנראה שקשה לסמוך על אמינות הצבעים במצלמה זו.

נס גלוי – מלאך נתפס במצלמות האבטחה!

הנה סיפור הנס כפי שהוא מתואר כאן, מלווה בטיעונים לוגיים איתנים כסלע (שגיאות העברית במקור, ההדגשות שלי):

"התאריך היה 30.12.2008 למניינם שעה 11:20 בבוקר. אני ראיתי זאת בחי ("בלייב") כשזה קרה מעל גבי מצלמות האבטחה ותוך פחות ממספר שניות, יצאתי החוצה לפקידה שלי, שהייתה בחדר ולא ראתה כלום בעין בלתי מזוינת. וגם אני לא ראיתי כלום בחדר בטח לא פרפר ולא ציפור, בוידאו רואים אותו בבירור עף מול אור השמש שנכנסת דרך הדלת. את האירוע צילמו שני מצלמות אבטחה ובשנייה לא היה כלום ורק מצלמה אחת הראתה המלאך, דבר הבא ללמד שזה לא היה משהו מהעולם הזה. מה גם שבבירור רואים שזה לא משהו שניתן לזהות מהעולם הזה. המצלמות נבדקו ונמצאו תקינות לחלוטין.

למען קידוש שם שמיים החלטתי לזכות הרבים ולחשוף את הנס המצולם הנ"ל של המלאכים שקרה לי ולא אחר.

כן, הבנתם נכון. המלאך הוא הכתם המטושטש בצד ימין למעלה.
חד משמעית מלאך. מה לא?

בתמונה רואים אותו בצורה של משולש עם גוף כהה וכנפיים בהירות וראש מזדקר והכנפיים מוטות לאחור. זכרו שזה 11:20 בבוקר לכן לא יכול להיות שזה שד שכן אלו פעילים רק בלילה ומכאן במיוחד לאור החלום שחלמתי ברור שזה מלאך ולא אחר.

מכאן צאו ולמדו, יש מלאכים! יש עולם הבא! ויש נשמות! סיפורי ממחיש קודם כל את ההבנה שתורתנו הקדושה כולה אמת.

לחצו כאן לראות את הסרטון המדהים בו מופיע המלאך במצלמה – לראות ולא להאמין!"

מה לא יעשה אדם כדי לאשש את אמונותיו. גם צללית של חרק מסכן תהווה הוכחה נחרצת לחיים שלאחר המוות ולקיום האל.

גם אני רוצה לצלם מלאכים!

חשבתי לסיים כאן את הרשומה, אבל ידעתי שאז יקפצו ספקני הספקנים ויאמרו – "רגע, מניין לך שככה באמת נראים חרקים שמתעופפים ליד המצלמה? זה לא הגיוני, כי..."

אז לא היתה ברירה. הייתי חייב לצוד חרק, ולכלוא אותו מול עדשת המצלמה (שקף שהדבקתי סמוך לעדשה לא אפשר לו לברוח). במשך חצי שעה לפחות מצאתי את עצמי מכה במצלמה חזור והכה, תוך שאני רוטן – "נו, עוף כבר! זוז, יאללה, אני מרגיש מפגר. בוא נגמור עם זה, תן לי מטס מרשים מול העדשה ואשחרר אותך!" (מסיבה זו אין פסקול לסרט).

בסופו של דבר, הנה הסרטון עם הוכחות לקיום מלאכים. אה כן, וכמובן גם לעולם הבא, לנשמות, ולקיומו של האל.

"המלאכים" (חרקים) שלי:

"המלאך" המקורי:

מצאו את ההבדלים…

לקריאה נוספת:

*  האם כבר פגשתם אנשים מרחפים, אנשים מגנטיים, ואנשים שמסוגלים להעיף את היריב בכח המחשבה?

*  "איך אתה יכול להיות בטוח שבמקרה ההוא זה לא באמת מלאך?" –  ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים

*  עוד על מקומות רדופי שדים ורוחות

*  צילומי "רוחות" נוספים

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

הגיע הזמן לצאת לרחוב.
ללא נבירה באינטרנט, ללא קריאת מאמרים, ללא ביצוע מחקרים מרובי משתתפים, ללא מכשירי מדידה מתוחכמים. רק אנחנו והמוח שלנו. שהרי בבסיס הדברים, חשיבה חדה היא בסה"כ הטלת ספק בהתרשמות הראשונית שלנו ובחינה מבוקרת יותר של הדברים.

אדגים בסיפור אישי, ואזמין אתכם לחלוק סיפורים משלכם.

* * *

לפני שנים רבות הזדמנתי לאחד מסניפי רשת מסעדות שוייצרית (רשת שנעלמה מנופי ארצנו כבר לפני עשור, כך מסתבר).

חשקה נפשי במיץ תפוזים סחוט, וכל שהיה עלי לעשות הוא לקחת לי כוס מארגזי הכוסות הריקות, למלא אותה במיץ מהמתקן ולגשת לקופה לשלם. עמדה בפני הבחירה בין כוס "גדולה" שמחירה ₪15 לבין כוס "קטנה" שמחירה ₪10 בלבד.

התבוננתי בכוסות. משהו נראה לי חשוד.
הכוס ה"גדולה" התנוססה אמנם לגובה רב יותר, אך עיני החדה הבחינה שהיא גם… מעט צרה יותר!

מעניין, חשבתי לעצמי.

מצויד בכוס "גדולה" אחת ובכוס "קטנה" אחת, צעדתי בנחישות לעבר השירותים, לצורך התייחדות מדעית. תחילה מילאתי את הנמוכה במים עד שפתה. בתנועה מפתיעה במקצת (כדי למנוע גלישת מים על דופן הכוס) התחלתי למזוג את תכולתה אל תוך הכוס הגבוהה. זו התמלאה, והתמלאה, הפלא ופלא – עד אפס מקום!
שפשפתי את עיני בתמהון (לא לפני שהנחתי לרגע את הכוסות בצד), וליתר בטחון חזרתי על התהליך בכיוון ההפוך. מלאתי את הכוס הגבוהה עד שהמים גלשו מעל שפתה, רוקנתי את הנמוכה עד לטיפה האחרונה וקראתי לעברה בקול מתריס: "נראה אותך עכשיו, שמנמוכה שכמוך!" באותו הרגע ממש נפתחה במפתיע דלת אחד מתאי השירותים ואדם מעונב כבן 50 הגיח כשהוא רוכס את מכנסיו ונועץ בי מבט מוזר. הבחנתי במשהו חשוד בשפם שלו, שנראה כאילו הודבק ברשלנות… אבל זה כבר מסיפור אחר. נחזור לענייננו.
המשכתי בניסוי. ניחשתם נכונה. אף לא טיפה אחת גלשה אל מחוץ לכוס "הקטנה".

מכיוון שאת גיל 7 כבר עברתי, יכולתי להסיק רק מסקנה אחת – שתי הכוסות זהות בנפחן!

שאלות רבות ניקרו במוחי:

*  האם המחיר שנגבה עבור הכוס ה"קטנה" היה מחיר מבצע, או שמא מחירה של "הגדולה" – מופקע?
*  האם אדם ששתה מהכוס "הקטנה" יהיה צמא מהר יותר מזה ששתה מהכוס ה"גדולה"?
*  מה אנשים בוחרים יותר – כוס "גדולה" או "קטנה", ומה השיקולים שלהם?
*  האם אנשים קונים כך יותר כוסות מיץ מאשר אם היה מוצע רק סוג אחד של כוסות?
*  מה צריך להיות המחיר של סוג בודד, כך שההכנסות ממנו ישתוו להכנסות מצמד כוסות כזה?
*  כמה אנשים נוספים שמו לב ששתי הכוסות זהות בנפחן?

דן אריאלי – הרי לך מחקר!

כך או אחרת, בסופו של דבר קניתי קרואסון, one size.

* * *

וכעת שאלה אליכם, הקוראים.

לפניכם 3 כוסות מרטיני זהות. הימנית מלאה עד שפתה.
מבלי לערוך מדידות וחישובים, אנא העריכו את כמות המשקה שנמצא כרגע בכוסות ב' ו-ג', באחוזים, ביחס לכוס מלאה.

לחצו כאן למלא את הערכתכם

שתפו בני משפחה וחברים!
כאן תוכלו למצוא את התשובה, בליווי סטטיסטיקה של הערכות הגולשים.

מוזמנים לשתף בתגובות בסיפור ספקנות-רחוב משלכם.

____________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו בתחתית הטור השמאלי (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הרשומה או שתפו בפייסבוק!

בשיחות ביני לבין אנשים שמאמינים כי ניתן לנבא את העתיד, לאבחן ולרפא מחלות בצורות שסותרות את כל הידע המדעי, לזמן ארועים מהיקום וכד', הדיון מתנקז עד מהרה לכמה "טיעוני מחץ" קבועים.

אחד מהם הינו "אני לא צריך הוכחות מדעיות, אני יודע שזה עובד", בו נתקלנו כבר בעבר, ועליו לא ארחיב את הדיבור הפעם.

אם אני ממשיך ללחוץ, מסביר על כל ההטיות הקוגניטיביות ועד כמה התרשמות אישית וניסיון אישי יכולים להטעות, לא נותרת ברירה לטוען והוא משתמש בטיעון המחץ הבא, כדי להגן על אמונתו:
"אי אפשר לבדוק את זה בכלים מדעיים".

כשאני ממשיך להקשות ולשאול מדוע לדעתו אי אפשר לבדוק זאת בכלים מדעיים, מועלים אחד או יותר מהנימוקים הבאים:

1)      "אין עדיין מכשירים שמסוגלים למדוד את הדבר הזה (אנרגיה/כוחות/ישויות)".

2)      "כל אדם שונה וזה עובד עליו אחרת".

3)      "יש המון גורמים שמשפיעים ופועלים יחד. המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו".

4)      "לדבר הזה (אנרגיה/כוחות/ישויות) יש רצון משלו, ואם האדם ספקן, או שזה ניסוי שמטרתו לגלות את הדבר הזה, או שיש אנרגיות שליליות בקהל, או שהאדם (או האנושות כולה) לא בשלים להחשף לזה – זה יכול להחליט שלא להראות את נוכחותו, והניסוי יכשל".

הקטע הבא מבוסס על שיחה אמיתית שהתנהלה בפורום מיסטיקה כלשהו, והוא יעזור ללבן את הנושא.

היא: אתה מנסה לרתום את הרוחניות והמיסטיקה לכלים שלך, וזה לא ילך, כי אלו שני דברים שונים ולעיתים אף מקבילים.
יש דברים שאתה פשוט צריך לדעת מבפנים, להרגיש, לחוות ולסמוך על עצמך ולא על גורמים חיצוניים כלשהם, שיאמתו לך את מה שאתה מרגיש.
האם כשמתאהבים הולכים לבדוק זאת מדעית או פשוט מרגישים? האם כשאוכל טעים שואלים את עצמנו איזה כלי מדעי יגיד לנו אם האוכל טעים? או פשוט מרגישים ויודעים?
אל תנסה לסגור את הרוחניות בקופסת ההגיון, כי זה לא ילך וזה לא נכון לעשות זאת.

אני: כל עוד את מדברת על חוויות סובייקטיביות פנימיות – אני מסכים. אי אפשר למדוד אהבה, אי אפשר למדוד משמעות אישית, אי אפשר למדוד הרגשה טובה, חיוניות, שלווה, עוצמה פנימית. וזה גם לא רלוונטי. (דרך אגב, ההתקדמות בחקר המוח כבר נותנת כלים ראשוניים למדוד חוויות סובייקטיביות באופן אובייקטיבי).

אבל כשאת מדברת על תחומים כמו אבחון רפואי, ריפוי, חיזוי עתיד, זימון מאורעות, השפעת מחשבה על חפצים, טלפתיה – את מדברת על דברים חיצוניים, אובייקטיביים, מדידים. אם אדם הזיז חפץ באמצעות המחשבה זו תופעה אובייקטיבית בעולם החיצוני, לא פרשנות או משמעות אישית.
אם אדם מסוגל להבחין מי מתוך קבוצת אנשים שלפניו חולה במחלה מסוימת ומי לא, על סמך הסתכלות "בהילה" שלו / תיקשור / רייקי או בכל דרך על-טבעית אחרת, זו תופעה אובייקטיבית בעולם החיצוני. אפשר למדוד אותה. אנשים שונים יסכימו עם תוצאת המדידה: "הוא אבחן את 8 האנשים הללו כחולים בסרטן הכבד, ו-7 מתוכם אכן חולים בסרטן הכבד".

כל טענה בדבר משהו חיצוני לנו אפשר למדוד, גם אם בצורה סטטיסטית. (כמו שעושים ברפואה, פסיכולוגיה, אפידמיולוגיה, סוציולוגיה וכו'). איפה את רואה בעיות במדידה כזו? אני לא מבין. נסי לתת דוגמה למשהו חיצוני שלא ניתן למדוד.

באילו כלים תמדוד? בכלים שאתה מכיר? ואם כלי המדידה המסוגלים למדוד זאת עדיין לא הומצאו? ואם הם לא מדויקים או מודדים דברים אחרים לגמרי ממה שהם אמורים למדוד, למשל, מודדים אנרגיית חום במקום אנרגיית ריפוי שעדיין לא יודעים למדוד, ועוד אלמנטים הגורמים לנסיון למדוד להיות מגוחך.

אני לא מדבר על מדידת האנרגיה עצמה. את זה אי אפשר למדוד כי אף אחד לא יודע מה זה. יתרה מזו, לא סביר שאי פעם יהיה אפשר למדוד זאת, מכיוון שהטענה היא שמדובר בישות שאינה פיזיקלית/חומרית, וכל כלי המדידה שהמדע יכול לפתח מסוגלים למדוד רק דברים פיזיקליים/חומריים.

אבל זה לא משנה בכלל מה מהות אותה "אנרגיה". אני מדבר על מדידת ההשפעה של האנרגיה על האנשים. ההשפעה היא משהו פיזיקלי – למשל ריפוי כלשהו. לכן הטיעון שלך לא רלוונטי, כי את ההשפעה לא צריכה להיות בעיה למדוד. אם גם את ההשפעה לא ניתן למדוד, אז על מה מבוססת הטענה כי מישהו חזה משהו? ריפא מישהו?

אי אפשר למדוד אנרגיה והשפעת ריפוי, כי זה משתנה מאדם לאדם, ממחלה למחלה וממטפל למטפל, לכל אחד אנרגיות אחרות. מטפל יכול לשלוח 100% מהאנרגיה שלו למטופל אך זה, בגלל ספק, חוסר יכולת לקבל, חוסר רצון לקבל או אפילו שיעור שהוא צריך לעבור וחייב לעבור זאת דרך התנסות בקושי או במחלה, יקבל רק 50% ואפילו פחות מהטיפול.

עם האתגר שהעלית מתמודדים מקצועות מחקריים רבים כמו רפואה ופסיכולוגיה. הרי גם הם עוסקים באנשים אינדיבידואלים, שונים זה מזה, ומבקשים להגיע למסקנות כלליות יותר (האם תרופה יעילה, מה קורה לאנשים כשהם מתמודדים עם אובדן, וכד'). הודות לשימוש במתודולוגיות מחקר וכלים סטטיסטיים ניתן להגיע למסקנות כלליות יותר, לזהות את המגמות הכלליות מעל רב גוניות הפרטים, לראות את היער בלי לשקוע בעלים של כל עץ. כך, "ממעוף הציפור", אפשר להבחין כי היער דליל באזור אחד וצפוף באחר, כי העצים נמוכים יותר כאן אבל גבוהים יותר שם, וכד', דברים שאי אפשר לראות אם בוחנים בדקדקנות כל עץ בנפרד.

ע"י מחקר סטטיסטי ניתן לגלות כי אלה שאוכלים המון, שוקלים יותר מאלה שמרעיבים עצמם, בממוצע. למרות שכל אחד שונה, הגנים שונים, ההשפעות הסביבתיות שונות, רמת הפעילות הפיזית שונה, עדיין – אלה שמפטמים את עצמם באופן קבוע ישקלו יותר מאלה שמרעיבים את עצמם באופן קבוע, בממוצע. זה כוחה של הסטטיסטיקה. אין סתירה לכך שכל פרט שונה.

אם מבצעים מחקר כמו שצריך, אני לא רואה כל בעיה לדעת אם שיטת ריפוי מסוימת "עובדת ביעילות מדהימה" במציאות או שמדובר באשליה בלבד. בממוצע, קבוצת אנשים שקיבלו טיפול לפי שיטה כלשהי, גם אם נתפר באופן אישי ושונה עבור כל אחד, צריכה להיות בריאה יותר מקבוצת אנשים שנותרה ללא טיפול.

נעבור כעת לטיעון השני ששילבת כאן: "לאנרגיה יש רצון משלה, ואם האדם ספקן, או לא יכול לקבל, או לא רוצה לקבל (במודע או שלא במודע), או לא בשל עדיין לקבל, או שמגיע לו לא לקבל, אזי האנרגיה לא תגלה את נוכחותה והאדם לא יבריא / הניסוי יכשל". 
בניסוח אחר: "הדבר" אינו ניתן להפרכה, כלומר, לא ניתן לחשוב על ניסוי שיראה כי הדבר לא קיים (אם באמת אינו קיים).

לפי ההגדרות המקובלות, טענה שאינה ניתנת להפרכה אכן אינה יכולה להוות מושא לחקירה מדעית, משום שאין שום דרך לקבוע אם היא נכונה או לא, ולפיכך כל דיון בדבר נכונותה הופך ללא רלוונטי. במילים אחרות, אף אחד לא יכול לדעת אם טענה כזו נכונה או לא. הוא רק יכול להאמין שהיא נכונה. טענה כזו זכתה לכינוי "אפילו לא שגויה".

הגורמים למחלה הם כל כך רבים, שאין שום סיכוי לשקלל את כולם בכלים המדעיים הקיימים. הגורמים קיימים ומשפיעים אבל המדע לא מצליח להתמודד עם המורכבות הזו. עובדה, על כל מחקר שמוצא שמשהו גורם לבעיה בריאותית, יש מחקר אחר שמוצא בדיוק ההיפך.

אני מסכים שלעיתים קרובות קשה מאוד לבודד את הגורמים, לזהות את החוקיות הסמויה (אם היא קיימת כמובן), כי החיים באמת מאוד מורכבים. אבל במקרה כזה, איך יתכן כי מישהו גילה את אותה חוקיות פנימית שלא בכלים מדעיים, אם היא כל כך חמקמקה? (בכלים מדעיים אני מתכוון לתצפיות מסודרות, בידוד משתנים, עריכת ניסויים, וכו').

הרי כל אותם אנשי ניו-אייג' טוענים שגילו חוקיות כלשהי. גילו סדר בכאוס. גילו מתאם בין מחשבות לבין השפעתן על ארועים, גילו מתאם בין נפנוף ידיים לבין בריאות האדם שמנפנפים עבורו, גילו מתאם בין מערך הכוכבים ברגע הלידה לבין אורחות חיי האדם, וכיוצא באלה, כיד הדמיון הטובה.

אם מישהו טוען שגילה חוקיות בכאוס, הרי שניתן לחקור זאת מדעית. זו בדיוק מהותו של המדע – לגלות חוקיות בעולם!

לא הכל מגלים בתצפיות מסודרות וניסויים מבוקרים. יש אינטואיציה למשל. אינטואיציה של מטפל, שמבוססת על נסיון אישי של שנים.
איך אלוף שחמט יודע מה הצעד הנכון? האם הוא מחשב מיליארדי חישובים בזה אחר זה, שוקל ומשווה את בין כולם ורק אז בוחר את הטוב ביותר באיזשהו תהליך מודע? לא. ועדיין הוא יכול להתמודד בהצלחה מול המחשבים החזקים ביותר בעולם! כוחה של האינטואיציה מדהים!

את מבלבלת בין הדרך שבה מגיעים לרעיון, לבין הדרך בה בודקים אם הוא נכון.
אינטואיציה זה כלי מבורך. אינטואיציה יכולה להניב באמת רעיונות מבריקים, אבל אינטואיציה יכולה גם לטעות, ולעיתים יותר קרובות משנדמה לנו. המוח שלנו מבצע המון "קיצורי דרך" שמוכיחים עצמם כיעילים במקרים מסוימים, אך מביאים למסקנות שגויות במקרים אחרים.
הדרך בה מישהו הגיע ל"ידע הפוטנציאלי" שלו אינה מפחיתה את הצורך בבדיקה של אותו ידע בצורה מסודרת (כלומר מדעית). רק ע"י בדיקה מבוקרת ומושכלת ניתן לברור את הרעיונות הנכונים מתוך השגויים, להפריד בין חוקיות אמיתית לבין חוקיות מדומה.

מלבד זאת, נומרולוגים, אסטרולוגים, מאבחנים ומרפאים למיניהם מתהדרים בשיטות מפורטות ביותר. המטפל אינו בוהה בלקוח ומתאר את הגיגי ליבו, אלא מבסס את דבריו על מערכות סמלים מורכבות ביותר: זויות בין כוכבי לכת, קמטים על כף היד, נקודות דיקור מדויקות, וכד'. כיצד אפשר לדעת שתורות מורכבות אלה אכן מתאימות למציאות (כלומר נכונות) בלי לבדוק זאת בצורה מחקרית מסודרת (כלומר מדעית)?

***

נחזור ונסכם בתמציתיות את ארבעת הטיעונים שעלו בנושא, ואת תשובותי להם:

1)      "אין עדיין מכשירים שמסוגלים למדוד את הדבר הזה" –
אין צורך למדוד את "זה". מספיק למדוד את ההשפעה שלו על עולם המציאות הנתפשת בחושינו. ואם אין השפעה כזו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל?

2)      "כל אדם שונה וזה עובד עליו אחרת" –
בשביל זה פיתחו כלים סטטיסטיים. אם אין חוקיות כללית כלשהי, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? מה המשמעות של "שיטה" כזו שאין בה שום חוקים וכללים? ואם גילו חוקיות, ניתן לפחות לאשש אותה במחקר סטטיסטי.

3)      "יש המון גורמים שמשפיעים ופועלים יחד. המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו" –
אם המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו, אין דרך לוודא אם טענתו של מישהו שטוען שהוא כן מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו (באופן אינטואיטיבי למשל) – נכונה או לא.

4)      "לדבר הזה (אנרגיה / כוחות / ישויות) יש רצון משלו, ואם האדם ספקן, או שזה ניסוי שמטרתו לגלות את הדבר הזה, או שיש אנרגיות שליליות בקהל, או שהאדם (או האנושות כולה) לא בשלים להחשף לזה – זה יכול להחליט שלא להראות את נוכחותו, והניסוי יכשל" –
טענה שאינה ניתנת להפרכה בעיקרון – אין שום דרך לקבוע אם היא נכונה או לא, ולפיכך כל דיון בדבר נכונותה הופך ללא רלוונטי.

אני גם לא חושב שיש צורך לתת משקל כל כך גדול למונחים "מדע", "בדיקה מדעית". בסופו של דבר –

The whole of science is nothing more than a refinement of everyday thinking – Albert Einstein

לפיכך, לומר על משהו שאמור להיות לו ביטוי במציאות החיצונית – "אי אפשר לבדוק את זה מדעית" שקול לאמירה "אי אפשר לבדוק את זה" אשר שקולה לאמירה – "אי אפשר לדעת אם זה נכון".
(על "מה זה לדעת" דברנו בעבר כאן).

מה דעתכם?
האם תוכלו לתת דומגה לתופעה שיש לה ביטוי בעולם החיצוני, אבל אי אפשר, בעיקרון, לחקור אותה בכלים מדעיים?
ולגבי תופעה כזו:
1)      מה בדיוק הבעיה שמונעת את היכולת לבדוק אותה מדעית?
2)      כיצד מישהו יכול לדעת משהו על התופעה הזו בדרך אחרת?

לקריאה נוספת:

• Can Science Test Supernatural Worldviews?

• תקשור, בירבוז ודרקונים בלתי נראים

• ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

המוח שלנו הוא כלי חישובי מדהים. מרבית העבודה שהוא מבצע מתרחשת ללא כל מודעות מצידנו. "אנחנו" מקבלים מידע שעבר כמה דרגות של עיבוד, וממשיכים את הפרשנויות שלנו משם.

המוח מניח הנחות סבירות כשהוא מפענח את הקלט החושי, בנסיונו להסיק מסקנות על המציאות בצורה יעילה (נכונה וזריזה) עד כמה שאפשר.
אחת ההנחות הללו היא כי חפצים הינם בולטים ולא שקועים, כלומר קמורים ולא קעורים – הנחה סבירה במיוחד כשמדובר במשהו מוכר כמו פני-אדם למשל.
אפשר להפיל את המוח בפח אם מנצלים הנחה זו, כפי שנראה הפעם.

שימו לב מה קורה כשמסיכה זו מפנה את פניה השקועים כלפינו. המוח מתעקש לראות אותם כבולטים (התרכזו באף למשל), ולפיכך אין ברירה אלא "לראות" את המסכה הופכת את כיוון הסיבוב לפתע. רק כאשר הקלט החושי מפריך באופן בוטה את ההנחה הזו, חוזר המוח לראות את המסכה כשקועה.

גרסה שלי (מאולתרת די בחופזה) בה המסיכה מוצבת קבועה ואני משוטט סביבה עם המצלמה. שימו לב כיצד הדמות מפנה פניה לעבר הצופה, לא משנה לאן יזוז!

החומרים הדרושים: מסכת פלסטיק (2₪ בחנות חומרי יצירה), פנס LED קטן שמאיר אותה מלמטה, בזוית (דבר שמעצים את האפקט, מכיוון שהמוח מניח שאור מגיע מלמעלה. ככה זה בד"כ).

כשצובעים את המסיכה כמו שצריך, האפקט ממש מתעתע:

ראו את הדרקון הזה:

והרי לכם עבודת יצירה נחמדה לילדים! דגם להרכבה עצמית נמצא כאן.

והנה קוביה מרחפת באויר בצורה משונה. חוטים? מגנטים?

שימו לב שלא משנה שהטריק כבר ידוע לכם, המוח פשוט מסרב לראות את הקובייה כשקועה. אין "לנו" כמעט שליטה על תעתועי מוח מסוימים. מודעות לא תמיד עוזרת. אנחנו "רואים" דברים לא נכונים. (לכן חשיבה חדה היא לעיתים קרובות כה קשה – היא נוגדת את החוויות האישיות הבסיסיות ביותר!)

הנה תמונה שמתנהגת בצורה מאוד מוזרה (עד שמפנים אותה קצת יותר מדי הצידה):

מעניין שכאן המוח מוטעה לחשוב שמדובר בתבנית שקועה דווקא, בעוד שהיא למעשה בולטת. (כיצד הושגה ההטעיה הזו?)

דבר מוזר קורה לעפרון כשמשחילים אותו בצמד האומים הזה:

ונסיים בגרסת הקורנפלייקס:

למוח אין ברירה – מכיוון שהוא מניח שהקופסאות בנויות בצורה קמורה, הוא חייב לפרש את מוט המתכת כעקום.
אני ממש ראיתי אותו מתעקל לנגד עיני כדי להשתחל בחורים!

"ראיתי במו עיני!" אינו טיעון כה חזק, מסתבר.

רשומות קודמות בקטגורית תעתועי תפישה

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).